הנצחה בקבוצת גבע

חיה איננה...

כתבה חנה גוריון

עדיין לא נקלט מושג זה. נדמה כי אך נסעה לזמן־מה. כה אהבה את החיים וכה הרבה מוכנה היתה עוד לקבל מהם ואף לתת. תמיד ערה הן בחייה הפרטיים והן בחיי החברה, תמיד היתה נכונה לשתף עצמה בשמחת חבר ואף בסבלו, בלי זיק של חנופה או רכילות.

בתור רעיה ואם היתה חיה מסורה ללא גבול. משתפת עצמה בחיי בעלה בתקופת משברים וזעזועים שונים. מבינה לרוח בניה ומלווה אותם בדרך חייהם בעירנות ובהדרכה הזוכה להערכת כולם. והנה היא סבתא. נכדתה גדלה כמעט רק על ברכיה, בכדי לאפשר לבן ולכלה ללמוד ולהשתלם, למרות מצב בריאותה הרופף לא קשה לה לקבל על עצמה את הדאגה לילדה המתקשרת אליה באהבה רבה.

כחברה היתה חיה נאמנה לקבוצה ולכל חבריה. מילאה תפקידים אחראיים בכל לבה ומאודה. שמרה על פריון העבודה ועל יעילותו של כל רגע, לבל ילך לאיבוד. מדריכה את חברותיה בעבודה ברוח זו ודואגת לחסכון מקסימלי בחומר ובזמן הנתונים בידה על מנת להפכם למוצרים, לתפוקה, לפרי.

די היה לשמוע את צחוקה המתרונן והנעים, כדי לדעת ששעת אושר פקדתה, בה תוכל להסיח דעתה מיסוריה. כך היתה גם לפני לכתה מאתנו. התכוננהלנוח מעט. לתקן את הניתן לתיקון בגופה הדווי, בכדי שתוכל להמשיך לחיות, לפעול ולהיות סעד לאחרים.

אך הגורל רצה אחרת. לפתע נגזר עליה לחדול...

זכרה לא ימוש מקרבנו.

חנה ג.

 בתי

בתי, יחידת־נפשי, ח י ה  יקירתי!

מה טוב ומה נעים היה לי כל עוד היית עמדי.

תמיד היו מעיני רק בך. יקרת לי מכל.

לא בכרתיך על פני יתר צאצאי. אותה מידת אהבה חשתי אל כל בני.

יעקב אבינו ע״ה הלביש את בן זקוניו יוסף כתונת פסים.

ואילו את, חיה, חמדת־חיי ויקרת־יקרוּתי, את פיארת וקישטת אותנו. 

את שימשת ככתר שם טוב לכל ביתנו וחברי הקיבוץ, והעטרת אותנו בעטרת מידותיך המצוינות והמיוחדות במינן.

רבות היו התלאות בימי חלדי ומשברים שונים עברו עלי.

ובכל צרה ובשעת פגע ותקלה חשתי והרגשתי את הולם לבך הפועם כהד למתרחש בלבי אני.

אחר כל מפלה בחיי יום יום קמתי, בדעתי, כי ימינך תסעדני.

על כל אסון הבלגתי בהרגישי, כי נחמתך תרפאני.

את עמדת בשער נפשי וגרשת בלהט נשמתך הכרובית את כל מזיקי היאוש שארבו לי ותעודדיני.

את נסכת בקרבי זיו אור שמש בעצם הויתך ובתום דרכך. באמונתך הכנה בטוב וביפה — האצלת עלי רוח חדשה ורקמת לי עולם שכולו נאה. 

---------------------------------------------------------------------------------------------------

— והנה לפתע נלקחת מאתנו, ועולמי חשך...

אני האב הזקן קורא ״יתגדל ויתקדש״ אחריך בתי...

אויה לי!

מה לי בעולם זה בלעדיך?

רק אופל וצער, רק אבל וקינים מלאתי מאז עזבתני לאנחות.

לו גם חוננתי בחרט משורר כביאליק נבצר ממני לתת בטוי לגודל צרת־נפשי ואסוני, שאין לו מרפא ותנחומים.

ומי אני יהודי דל־כוח ועמוק־היגון והכאב, כי אתן מבע למשבר בו השברתי בפרידתך הנצחית.

התוגה צורבת את לבי, הצער מקוסם את כל חושי ואברי, אשב דומם ומשמים, כי אין מנחם לי.

חיים אריה רייזקינד