רומה אפרתי (פוגל)

 

נולדה בפולין   10.10.1897

עלתה לארץ

נטמנה בגבע   7.02.1976

ו' אדר א' תשל"ו

 

על קברה של רומה

 

ישנה תפילה שבלב, שיזכה אדם להחזיר נשמתו לבורא בלי יסורים יתרים ובלי השפ­לה. רומה הגיעה לקצה הדרך בשיבה טובה ובכבוד. אמנם בתקופה האחרונה סבלה הר­בה עם כל זה זכתה רומה ודעתה היתה צלולה עליה עד יומה האחרון. מוחה היה ער לכל המתרחש. למרותהיותה רתוקה ל­חדרה ולמיטתה ידעה את כל הנעשה במשק ובחברה.

רומה הגיעה לגבע באמצע שנות העשרים, ופרט למספר שנים שנאלצה להיות עם הוריה מחוץ לקבוצה. עשתה את כל חייה בגבע. יכול אני להעלות בנקל את התרשמותי כאשר פגשתיה לראשונה. היתה לה דמות אריסטו­קרטית במיוחד. כפי שהיינו מציירים בדמיוננו אשה אצילית. והרגשת מיד שזו אשה היודעת לשמור על כבודה, וממילא כשנמצאים במחי­צתה חייב גם השני לשמור על כבודה אלו היו תכונות נפש בולטות ובודאי גם פרי חינוך של בית. וכאשר כעבור יובל שנים אנחנו מעבירים לנגד עינינו את חייה ומעשיה של רומה מרגישים אנו שדווקא הקבוצה, דווקא גבע, צריכה למצות ולציין את הייחוד אשר באישיותה, כי דווקא הציבור החי באורח חיים הלא מקובל בעולם הרחב - לא על ההתמודדות בין אדם לחברו לא על התחרות ולא על קיפוח השני - אלא בונים ומקוים שדרךהשיתוף והעזרה ושויון ערך האדם הם אשר יעשו את חיינו יותר מושלמים מבחינת הסיפוק החמרי והנפשי, חייב לטפח עקרונות ותכונות, חייב ליצור הרגלים וסגנון, חייב גם ל­העלות ולהדגיש את תכונותיה הנאצלות של רומה. כי רומה היתה אדם אציל בעומק לי­בה. נעימת הליכות ובעלת נימוסים מעודנים והשקט הנפשי היו טבועים עמוק בדמה. רומה בודאי ספגה את המידות של בית יהודי טוב ואצילי שהיה מצוי ביהדות הגולה. היא לא ידעה להרים קול והיתה רחוקה מאוד מגינונים המוניים. כל אחד מאתנו בודאי יעלה בזכרונו את המידה התרומית המיוחדת ל­רומה והיא לעזור לאנשים סובלים קשי יום בדרך הפשוטה והחמה לטפל בהם ולעזור להם. אין צורך למנות את הדברים. מאז ועד יומה האחרון חשה צורך נפשי להקל על חייהם של הסובלים בענווה בלי מיסוד ובלי לעורר תשומת לב. יש לחשוב שהמניעים הראשיים היו החסד והאהבה אשר היא רחשה לאנשים סובלים, בפרט בימינו, כאשר המאבק והמרפק מעמידים בצל כל מידה תרומית, יש צורך להוקיר ולציין דמות אדם העושה את דרכה בענוה ומחפשת כל אפשרות להיטיב עם חברה הסובל.

יהא זכרה נר למעשים טובים.

 

לייבוש

 

 שלום לרומה

 

אני, ובני גילי בודאי, זוכרים את רומה שהייתה באה לבקר בגבע לעתים קרובות מ­חיפה. סיפרו לנו כי רומה היתה חברה בגבע ובגלל הצורך לטפל בהוריה עזבה את הקבו­צה ועוד מתכוונת לחזור אליה.

הוריה של רומה באו לארץ מבוגרים וחו­לים ולא יכלו לקבלם כאן, לכן כדי לפרנסם ולטפל בהם נאלצה רומה לעזוב את הקבוצה.

לאחר מספר שנים באמת חזרה רומה ל­גבע. אני זוכר כי עבדתי בפלחה כאשר היא עבדה במטבח ואחד מתפקידיה היה להכין את האוכל שהיינו לוקחים לשדה. היא עשתה עבודה זאת במסירות ובדייקנות בלתי רגילים.

כאשר פעם מיהרתי לקחת האוכל אמרתי לה כי לא כל־כך חשוב שהסכו״ם לא יהיה עטוף בנייר, אמרה לי למה לא לעשות עבודה טובה כאשר אפשר לעשותה טוב. גישה זאת איפיינה אותה בתכונותיה הדייקניות ובדרך כלל לא היתה מוותרת לעשות כל דבר בדרכה היא, במסירות ובדייקנות. לכל אורך חייה שאני זוכר תמיד כאילו חיפשה למי צריך ל­עזור, מי האדם הבודד הזקוק לה והיתה תמיד לעזר. נראה היה כי בדרך זו הפיגה מעט גם מהבדידות שלה.

היה זה כאשר אבא היה בגיל חמשים ושבע, סיפר לנו הבנים כי בדעתו להתקשר לברית נשואים עם רומה. ידענו כי רומה התקרבה אל אבא לאחר פטירתה של אמא, אך לא קיבלנו זאת בקלות. התרגלנו להווי משפחתי מסוים ולא ידענו איך יהיו הדברים לאחרמכן. רומה, בנוסף למסירותה הבלתי מוג­בלת לאבא, עשתה מאמצים גדולים להשתלב בחיי המשפחה. הדבר התבטא במיוחד ביחסה החם והאוהב לנכדים וביחס של כבוד אלינו הבנים. שנים מעטות לאחר הנשואים קיבל אבא התקף לב ומאז למעשה טיפלה בו רומה במסירות עד סוף ימיו.

בשנים האחרונות גם רומה לקתה במחלות שונות ונמצאו בגבע החברות הטובות שהיו מוכנות לטפל בשניהם בזיקנתם ובחליים. טי­פול זה היה כרוך בקשיים פיזיים ונפשיים גדולים ויש להודות על כך לכל חברה שלקחה חלק בעבודה זו. אנו בני המשפחה מודים מעומק הלב לחברות אשר טיפלו באבא וב רומה בעת חוליים ובמיוחד לרחל ולחיה אשר עשו את מרבית המלאכה. כפי שרומה נהגה עם אחרים, כן נהגו עימה מספר חברות וחב­רים מבוגרים אשר היו פוקדים אותה לעתים קרובות ויוצרים את קשר החיים שלה עם כלל הקבוצה.

רומה התעניינה עד ימיה האחרונים בנעשה בקבוצה. מוחה היה צלול עד יומה האחרון. חושיה כבדו, וחולשתה הלכה וגברה עליה. בסוף כנראה לא יכלה לעמוד בהתרג­שות הרבה של יום הזכרון לאבא, ובלילה נאספה נשמתה. לאחר סבל השנה האחרונה מתה מיתת נשיקה.

תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.

 

מיכה אפרתי