לאון אפריאט
סיפורו של ליאון
כפי שנרשם מפי אחותו הלן חדידה
הסיפור על ליאון הוא סיפור של אהבה, אהבה בין אדם למשפחתו, אהבה לאמו, לטבע ולאנשים שסבבו אותו. וכן סיפור של אדם שהקדים את סביבתו ומשפחתו - מקוריות, יצירתית והרבה אהבה וכולם באדם נפלא אחד.
כבר בילדותו גילה ליאון קשר לחיים בטבע. בתנועת הנוער היהודית במרוקו אסף תמיד קבוצות ילדים ויחדיו יצאו להם לטיולים בטבע ושם הפליגו יחדיו בדמיונותיהם לארצות רחוקות - סיפורים שהיו המצע והבסיס בהם נקלטו סיפורי ארץ-ישראל הרחוקה.
לאותו חלום של א״י, המשיך להפליג בדמיונו, כשניהל ספריה פרטית. שם, בחיק העולם המאובק של הספרים, המשיך לטוות בדמיונו את חלומו על מקומות רחוקים ומופלאים. כשהבין שלא יוכל לחיות בהרמוניה עם נפשו הסוערת, עד שלא "יתעורר מחלומו" לתוך אותה מציאות שצייר לו חלומו - החליט שיעלה לארץ ישראל.
את כל סבלנותו צריך היה לגייס כדי להדוף את נסיונות השכנוע של קרוביו שאמרו לו שמעשה כזה לא יאה לבן למשפחה בורגנית מכובדת כשלו. אך הוא בעדינות ובסבלנות האופייניים לו דחה את כולם, נפרד לשלום מאמו והגיע לגבע. התאורים הנלהבים על הקיבוץ הנפלא והגלבוע המוריק 'לא אחרו לבוא' ועוררו את סקרנותה של אמא; ולאחר ביקור קצר השתכנעה אמא שמקומה כאן, במקום המקסים הזה למרגלות הגלבוע. אחריהם עלינו אני ודוד בעלי - ופתחנו כאן פרק חיים בישראל.
הפרק הסתיים עם מותו של ליאון שהיה הראשון שפתח את הפרק ובמותו גם חתם אותו. זה הסיפור על ליאון שאהב, הקדים את סביבתו, אך הקדים להסתלק מאיתנו והותיר אותנו יתומים.
הלן חדידה
ל י א ו ן
"נובלם אובליז'" - ליאון במשפט אחד. האצילות מחייבת. בכל מצב נקי, מסודר, מגולח ומסופר. בכל עת משתדל להשביע רצון הסובבים. אם בעבודה, ואם בבדיחה או בחיקוי, מצליח לגרום נחת לחברים.
ליאון התחיל במטבח. שנים לא מעטות הוא מככב כאיש הכרכרה וכעוזר באקונומיה. ליאון מתרגז: חוסר סדר, חוסר נימוס ועוד כל מיני חוסרים שחברתנו לוקה בהם, מכעיסים אותו מאד. אבל חוש הומור בלתי רגיל עוזר לו לעמוד בכל המבחנים.
ליאון מוצא מפלט בחידודי לשון וביטויים מיוחדים, המתארים בקיצור ובמראה עקומה מעט את חברינו וחברתנו.
אימו של ליאון מגיעה; מסירות, אחריות ומעל לכל התמדה בלתי רגילה של טיפול יום יומי באשה זקנה, מבלי להתלונן, בשמירה על חוש הומור, אין זה ענין של מה בכך.
ליאון עובר לעבוד בלול. באחת ההזדמנויות הוא מוסיף לעצמו את תפקיר האחראי לתחנת הנשק. ושוב - הסדר, הנקיון וההתמדה של שנה ועוד שנה ועוד ועוד.
תחנה אחרונה בשקדיה - ליאון כבר פחות צעיר, גם לא בריא ביותר או כפי שיודעים מעטים - חולה מאד. אבל שומר על פסון. הבגדים מצוחצחים, הופעה כרגיל וחוש ההומור עדייו לוחש כגחלת... ופתאום - עצים מתים זקופים, וגם כמה אנשים בני מזל. נזכור אותך, ליאון, כדוגמא לאחריות, התמדה ומעל לכל - חביבות של אדם שמעט את עצמו למען האחרים.
עליזה ויאיר זק
״אדון ליאון״ בשמירה אישית
״אדון ליאון״, קראו לו בטבעיות, לאותו אולפניסט מדרום צרפת, שבא ונקלט בחברה השונה כל-כך ממה שהורגל בחוץ לארץ. גילו של ליאון, כמו ימיו קודם לבואו, היה עמום כלשהו. ליאון היה צעיר עם צעירים, מבוגר עם מבוגרים. חבר להשתובבויות נערים, ואיש רציני בבואו בקהל בוגר יותר. ללמדכם שליאון זה היה של כולם, ללא הבדלי גיל ומוצא.
שורה של תכונות והתנהגויות ליאוניות היתה לידידנו: דיוק, סדר ונקיון, וחיוך לכל אדם, וכיבוד אם. והכל מאהבת האדם שבו. הכל נבע מהגישה האישית שלו. לעניו זה נוספה השמירה בגבע. ליאון, כידוע, ממונה על תחנת הנשק וסדרי השמירה. מיד בכניסתך לנשקיה, ראית סדר ונקיון שאינם מקובלים במקומותינו. כלי כלי על מקומו, משומן ומתוחזק ״הכי טוב שאפשר״ כדברי האחראי, חניך אסכולה שאמרה שיש כבוד לנשק, למדים ולמפקדים או כלשונו: ״לג'נרל״. על הקירות היו תמונות מפקדי צה״ל ונשיאי ישראל, שליאון שלנו לא נטה להחליפם בקצב שהכנסת בחרה בהם. כך יכולת לראות את אהרון קציר, יצחק נבון וחיים הרצוג מכהנים בכפיפה אחת בשלום ובשלווה. במקום בולט אחר של הכותל, נשקפו מבעד למסגרות העץ כל אותן תעודות הכבוד לליאון על שהחזיק כך את התחנה. בשבילו, היה זה אות כבוד שהשלטון יודע להעריך סדר מהו. עגמות נפש רבות היו לליאון בסידור השמירה. למראה עמדת השער הנטושה בלא שומר, מיהר לא אחת להתיצב במקום, כשאקדחו למתניו, והסדר שב על כנו, ותמיד מצא מילת שחוק טובה לנכנסים וליוצאים.
הידיעה על מותו של ליאון הדהימה, כי כל זה לא התאים לליאון, שדרך דיבורו וחיוכו התמידי, יחסו לזולת, והאופן האישי בו התיחס לענינים ולסובבים אותו, יחסרו לכולנו.
דוד שטנר