דוד אלמליח
בן לאה ודניאל אלמליח
נולד בבולגריה 1890
עלה לארץ 1914
נטמן בגבע 1976
לידידנו אלמליח — ברכה
כתב נחמן רז
נדמה לי כי מאד לא לרצון יהיה לחברנו אלמליח, המכונה בפי הצעירים שבחבורה ״דוד״ דווקא, הגילוי ברבים כי שמונים שנים טובות ועגולות נשלמו לחייו, בשעה טובה.
כידוע בעם, שונא האיש ציונים ופרסומים מסוג זה, ורואה בהם כמעט חטא ופשע, ר״ל. והנה כיוון שנחמד נורא לראותו מתרגז, כשם שנחמד לראותו מתלוצץ ומתווכח בחום צעיר ולוהט — הרינו באים לגלות את הסוד הכמוס. טפח אחד כבר גילינו והוא: עירנותו של האיש וחום ליבו ונפשו שלא התנדפו עם השנים, ולא פגה רעננותם ולא נס ליחם כעץ רענן שתול על פלגי מים.
הילדים והצעירים, כמו יהודים בגיל העמידה וקשישים ממש — אוהבים ״להתכנס אצל אלמליח״. וודאי, לא רק ה״מעריב״ וז׳ורנלים כמו אלה — מושכים אותם לשם. פשוט נעים להיכנס, להתישב בכורסה המרופטת או בשרפרף הרעוע,בין גלי הניירות ושברי הכלים והמכשירים מעלי האבק וכאילו משהו של הקלה, של חיוך נמסך בך. וממה? משמע מעצם נוכחותו של האיש, שהכל איכפת לו וכל איש נחשב בעיניו, ועם כולם יודע לקשור שיחה ולהחליף דעה, ולהתווכח בעקשנות נלבבת.
התזמורת
מתוך ספרו של נחמן "היה או לא היה"
תזמורת כלי פריטה היתה בכפרנו. מעבודה בשבת, "שבתון" כפי שקראו לזה אז, נאסף הכסף הדרוש לרכישת כלי הנגינה. שבת אחר שבת ירדו חברינו אל בית המשאבות שלרגלי הגבעה לנקות את תעלות הבטון, שהיו מוליכות את המים לשדותינו שבעמק. היו מוציאים ושופכים מהתעלות באתים את מצבורי הבוץ והסחף שסתמו אותן. תמורת עבודתם זו - נרכשו הכלים: מנדולינות אחדות, מנדולות וכמה גיטרות. תיקים מיוחדים נתפרו לכלים במתפרה, ושמות הילדים רקומים עליהם. ריח מיוחד עלה מן הכלים החדשים, הנוצצים, והוא ערב לחוטמם של הילדים לא פחות מן הצלילים המעטים, שהחלו להפיק מהם אט אט.
המלמד את מלאכת הפריטה ואת קריאת התווים, המנצח והמדריך, היה אלמליח שלא יישכח. את הרפרטואר קבע הוא בעצמו, וכן דאג להביא אלינו חוברות נגינה מתאימות לרמתנו.
מדבריו
הרגשת בית בקבוצה
בהווה היא בעיה מסובכת מאוד. מדוע?
המתיישבים הראשונים היו טרודים בהקמת המשק ובקיומו האלמנטרי. הקדישו מעט מזמנם למען לתת תוכן לקיום העתיד הרחוק של הקבוצה. לא היתה להם השקפה ברורה וחזון.
מסיבה זו לא הצליחו במשך השנים להנחיל לדורות הבאים את היסודות האיתנים, שעליהם לבסס את "הרגשת הבית" הרצויה לחיי הקבוצה.
הקבוצה הלכה והתרחבה: התרבו המשפחות, נולדו ילדים ובאין יד מכוונת, סיגלה המשפחה - לאט לאט ובלי יודעין, ע"י פינוקים ודברים טובים - התקשרות מסויימת לילדיהם, באותו זמן שהילדים חיו את חייהם האמיתיים מחוץ למשפחה. בדו קיום של הרגשות האלה חיו וגידלו הילדים עד היום הזה, באין הרגשת בית אמיתית.
לדעתי, הרואה את הקבוצה כחזון לחיי אנוש צודקים, ישרים ויפים, הרגשת בית אפשר להרגיש אם החברה תאהב את חיי הכלל ותאמין, שזוהי הדרך שבה אנו רוצים ללכת. לחיות יחד זוהי אמנות האמנויות, זאת היא יצירת היצירות. במידה ש"היחד" (טובת הכלל) משתפר - הסיפוק בחיים יגדל. לזה מגיעים בהקטנת הגשמיות ובהגדלת הרוחניות, בוויתורים מצד ה"אני" לטובת הכלל.
אלמליח
בדק בית
בעל בית מסודר ומסור למשקו, נוהג לפרקים לעשות בדק בית. נשאלת השאלה: מדוע הקבוצה, אחרי יותר מ40 שנות קיומה, לא תנסה לעשות בדק בית חברותי? או במילים אחרות - חשבון נפש.
אנו עדים לכך שהגענו למצב, בקיום הקבוצה, בו התקנות וההחלטות לא נשמרות במלואן, והדאגה האישית והמשפחתית גוברת והולכת על חשבון טובת הכלל.
זה מביא לאנרכיה ומסכן את קיום הקבוצה. לכן הרצוי הוא שהוועדות החדשות תארגנה אסיפות חברים מיועדות לדיון יסודי על הסיבות שגרמו למצב לא רצוי זה, וכדי למצוא תרופה למכה מסוכנת זו.
דוד א.
זה לעומת זה
בפינה נידחת, מערבה מהמשק, הולך וניבנה בית תרבות(?) לתפארת, עם כל חידושי המדע, פרי תכנונו של אדריכל מעולה. הושקעו בו כבר מאות אלפי לירות כיד המלך. לעומתו, במרכז המשק, לא רחוק מהמזכירות, בדרך לבתי הילדים - עומד בכיעורו ובהתפוררותו, בניין חיוני מאוד לחברי הקיבוץ - המקלחת, ועוד מסביבה לכלוך וזוהמה.
אין ספק שמתכננים, לכבוד הבניין הראשון, מסיבה לפי מימדיו אשר תעלה מאות ל"י.
נשאלת השאלה: מדוע לא לצמצם את המסיבה ולהסתפק בדברי ברכה צנועים ואת סכום הכסף המשוער שייחסך ע"י כך, להקדיש לתיקון המקלחת ולשיפור הסביבה, עד שיוחלט לבנות בנין למטרה זו, אשר יתאים למקום ולסביבה.
ד. אלמליח