הנצחה בקבוצת גבע

אורה אפרתי – פרידה

כתב יאיר קארו

כשנפתח את ספר הטלפונים הבא של גבע משפחה אחת כבר לא תהיה רשומה בו - משפחת אפרתי. אורה הייתה האפרתי האחרונה בגבע. יוסקה, חיה, מוטי, ניר, מיכה ואורה  טמונים כאן באדמת גבע לעד. הבנות הנכדים והנינים משפחה ענפה שאינה כאן – אדמת גבע גם אדמתכם היא.

אורה נולדה ב – 18.8.1928 בשם אורה גדרון למשפחה שעלתה מהונגריה בשנות ה– 20' ובנתה את ביתה בחיפה. אביה של אורה היה ממקימי קואופרטיב ההסעות – אגד. אורה גדלה בבית שוחר מוזיקה קלאסית. מגיל צעיר התעניינה בכתיבה ותיעוד והשאירה אחריה יומנים רבים שהיו סגורים ועכשיו אחרי לכתה נפתחים אט-אט.  כנערה בת 18 התגייסה לפלמ"ח ב–6.10.1946   אותו 6.10 שכחלוף שנים יגיח ממאורתו ויגבה מחיר כבד מנשוא.  אורה הגיעה לגבע בקבוצה של  6 פלמחניקים שהוכשרו לחיזוק קיבוץ גבים. בשהותה בגבע הכירה את מיכה ובחצי שנה שהייתה בגבים לא התראו הרבה אך האהבה התגברה על מכשול המרחק וצמחה דרך קשר מכתבים שוטף. 

 אורה

כתבה לילי 

לא פשוט בשבילי, אורה, לעמוד כאן במעמד העצוב והמכובד הזה, ולהגיד מילים עליך, על מי היית, בעיניים שלי.

התהפוכות המוזרות של החיים הפגישו בינינו לפני יותר מ-40 שנה, את, אישה ששורשיה עמוקים באדמההזו, ואני, נערה צעירה שעלתה לבדה לארץ לבנות לה חיים חדשים.

סדרנית העבודה שיבצה אותי לעבוד בגן גדול וכך הכרנו אחת את השנייה.

הזמנת אותי לשתות קפה של אחר הצהריים בחדר שלכם ומאז הפכתי לבת המאומצת של משפחת אפרתי.

לא יודעת למה בחרת בי, אבל כל השנים חשבתי שבין הנקודות שעמדו לזכותי הייתה העובדה שהייתי עובדת חרוצה, כי העבודה עבורך, אורה, הייתה לערך עליון .

המשכנו בחיינו, את ואני, במקום המופלא הזה ואני שפתחתם בפני את דלת ביתכם, למדתי מהמפגש אתכם על אהבת הארץ הזאת, על מסירות אין קץ לקיבוץ ולעקרונות שלו .

ראיתי אתכם בימים של אור ושמחה אך גם בימים של חושך ועצב.

אורה, לעולם אזכור איך נשאת את המטלות שהחיים זימנו לך באיפוק, צניעות ואצילות.

כשניר נהרג במלחמה הארורה ההיא נצמדת למיכה ובחרת להמשיך בחיים.

הבנות, הקיבוץ, העבודה, מילאו את חייך ומה שהיה לך על הלב לא תמיד נראה מבחוץ.

מיכה, אותו כל כך אהבת והערכת הלך לעולמו, הוא נקבר בבית הקברות היפה הזה בו קברתם גם את ניר. ואת המשכת בחיים אישה קטנה – גדולה.

כשנפגשנו נהגת לספר לי בגאווה על נוגה טלי ודפנה, וכמה הנכדים מוצלחים ומה הם לומדים ושיש כבר נינים.

דיברנו המון על כל מה שיש ורק מעט על מה שחסר והלך ואיננו.

אני הסתכלתי עליך וידעתי שעומדת מולי גיבורה אמתית, כי אין בעולם אובדן קשה יותר מאובדן של ילד להוריו.

באתי להיפרד ממך לפני שבועיים, לרגע קטן פתחת את העיניים ואמרת בקול חלש: "מה, באתם מאילת?".

ומכיוון שידעתי שלא אראה אותך יותר הרשתי לעצמי לנשק את ידך, כמו שעושים במקומות אחרים שרוצים להביע הערכה כבוד ואהבה.

יש אנשים, אורה, שנזכור אותם בגלל הרעש שהם עושים. אותך, אורה, אזכור תמיד בגלל השקט האצילי ורב העוצמה שלך.

יהי זכרך ברוך

לילי אורן

 נכתב ליום הולדת 80:

כתבה טלי

אמא זאת מילה שמכילה המון, מעין כותרת שיכולות להיות לה המון משמעויות. פעם, כשהייתי צעירה, חשבתי שאנשים מבוגרים כבר לא צריכים אבא ואמא. היום ברור לי שכל אדם מבוגר מרגיש לפעמים כמו ילד, שרוצה את אבא ואמא בסביבה.

אז מה את בשבילי - קודם כל אמא שמשתנה ומתפתחת עם השנים. גדלה וצומחת גם בגיל 80.

קצת רחוקה, אבל תמיד יודעת לתת את ההרגשה שאם באמת צריך - אז יש לאן לחזור.

אורה אפרתי - ״את הלכת מכאן"

(מותאם ללחן השיר המקורי של ז'אק ברל)

״אל תלכי עכשיו, טרם בא הזמן

הישארי איתי, שבי איתי עוד כאן״

כך ביקשו שפתייך, בנשימה כבדה,

ועינייך כבר עצומות למחצה.

״תחכי עוד קצת, תישארי איתי

תחכי עוד קצת אל תלכי עכשיו"

אז לנגד עיני, הופיעה תמונה,

כשאת צעירה ואני הקטנה,

ביקור קצר בגן עם מטפחת לבנה,

רק להגיד שלום באמצע העבודה

ואת יפה שיער ראשך שחור

ובהתאם לשמך מביאה לי אור.

הישארי איתי, כך ביקשתי אז,

אל תלכי עכשיו, אל תלכי עכשיו.

״אין לי זמן יותר״ אז אמרת לי כך,

ומיהרת לחזור אל סירי מטבח,

זו היא החובה, זו האחריות

ולעולם לא היית מהמאחרות.

״אז אמרי שלום, תני לי נשיקה

ואלך מכאן, אל העבודה״.

כן העבודה היתה מעל הכל

ככה אז חונכת, בדור האתמול

היית אשה נמרצת ומלאת חוכמה

שואפת למושלם בתפקיד ובמשימה.

בדיעבד ידעתי שליבך נקרע

בין מחוייבות ובין המשפחה.

מצפונך רקד על שני הקטבים,

תזכרי לטוב, מכל האוהבים.

והלכת מכאן כי כוחך נגמר

כך ביום אביב, עשר באייר,

עוד לפני זריחה ואל יום שרב,

את תפסת שלווה, לנו זה כאב.

השלמה קשה עם עובדות הזמן,

והלכת מכאן... את הלכת מכאן...

כתבה נוגה

קטעי יומנים ומכתבים

על הילדות בנשר (מתוך יומן זכרונות שכתבה ב-2011):

"נשר היתה שכונת פועלים ליד חיפה. כ- 1000 תושבים, כולם הכירו את כולם...  בנשר שכרנו חלק מהצריף של משפחת הן, משפחה יקית נחמדה, הצריף היה בלי חשמל. רק הפקידים של המפעל למלט גרו בבתים ליד המפעל. שאר התושבים גרו בצריפים, חלקם קרוב למפעל וחלקם על צלע ההר.

אחרי תקופת מגורים עם משפחת הן, קנינו צריף על צלע ההר. הדירה כללה: הול, 2 חדרי שינה ומטבח. במרחק 20 מ' היה מחסן שכלל מקלחת וחדר כביסה, ובמרחק של עוד כ-10 מ' היו ה"שרותים": בור, מעליו קירות וגג פח. במטבח היה מקרר קרח, רגליו של המקרר היו טבולות בנפט בתוך קופסאות סרדינים - נגד נמלים. קרח קנינו אצל גרישה אחת לכמה ימים. הבישול היה על פתיליה.

כאן המקום לספר שעד גיל 9 הייתי בת יחידה, ואז קיבלתי במתנה אחות - תינוקת חמודה.  בשנת 1936 פרצו מאורעות בארץ. הישוב השכן לנשר היה "בלד אל שיך" - מרכז לכנופיות פורעים. כל ערב הם היו יורים על השכונה. ההגנה היתה קיר מגן שבנינו צמוד לכל צריף בצד הפונה להר, משם הם היו יורים. מיטת התינוקת עמדה בפינה של העמדה, אני הייתי מסתתרת מתחת למיטה."