אורה אפרתי – פרידה

כתב יאיר קארו

 

כשנפתח את ספר הטלפונים הבא של גבע משפחה אחת כבר לא תהיה רשומה בו - משפחת אפרתי. אורה הייתה האפרתי האחרונה בגבע. יוסקה, חיה, מוטי, ניר, מיכה ואורה  טמונים כאן באדמת גבע לעד. הבנות הנכדים והנינים משפחה ענפה שאינה כאן – אדמת גבע גם אדמתכם היא.

אורה נולדה ב – 18.8.1928 בשם אורה גדרון למשפחה שעלתה מהונגריה בשנות ה– 20' ובנתה את ביתה בחיפה. אביה של אורה היה ממקימי קואופרטיב ההסעות – אגד. אורה גדלה בבית שוחר מוזיקה קלאסית. מגיל צעיר התעניינה בכתיבה ותיעוד והשאירה אחריה יומנים רבים שהיו סגורים ועכשיו אחרי לכתה נפתחים אט-אט.  כנערה בת 18 התגייסה לפלמ"ח ב–6.10.1946   אותו 6.10 שכחלוף שנים יגיח ממאורתו ויגבה מחיר כבד מנשוא.  אורה הגיעה לגבע בקבוצה של  6 פלמחניקים שהוכשרו לחיזוק קיבוץ גבים. בשהותה בגבע הכירה את מיכה ובחצי שנה שהייתה בגבים לא התראו הרבה אך האהבה התגברה על מכשול המרחק וצמחה דרך קשר מכתבים שוטף. 

 ב- 11.6.1948 התחתנו מיכה ואורה לאחר שדחו מספר פעמים את מועד החתונה כדי שמוטי אפרתי, מפקד פלוגה בפלמ"ח – יגיע לחתונה. מוטי לחתונה לא הגיע אך לבסוף בא לבקר ונתן מתנת חתונה יוצאת דופן – מוטי אורה ומיכה נסעו לעפולה לאכול גלידה.

חודשיים אחרי החתונה ב – 7.8.1948 פגע הברק בפעם הראשונה במשפחת אפרתי. מוטי נפל במלחמת השחרור. ההורים יוסקה אפרתי וחיה הסתגרו בתוך עצמם תקופה ארוכה, דבר שפגע מאד במיכה ואורה יוחנן ודבורל'ה. אורה הייתה אז בחודשי הריונה הראשונים וב– 25.1.1949 נולדה הבת הבכורה נוגה , ואורה כבר מיהרה לבית ברל ללמוד בסמינר ציוני.  ב- 12.3.1953 נולד ניר שקיבל גם את שם דודו , ניר מרדכי אפרתי. הגורל רשם לעצמו שורה במחברת שמרדכי קם שוב. חלפו שנתיים וב– 1955 יצאו אורה ומיכה עם נגה וניר לעזרה ביישובי עולים בחבל לכיש במושב כוכב.  העולים מצפון אפריקה והודו נזקקו לעזרה והדרכה, סניטציה,  היגיינה, בישול ומשק בית ואורה היה להם למדריכה ולאם. בלילות כובו האורות מאימת הפידאיון ובבקרים היו שירותים בחוץ ודלות רבה.  בהמשך נקרא מיכה לנהל את חוות "איבים" שיצרה מקומות תעסוקה בחקלאות לעולים. אורה ניהלה את חשבונות החווה וכשעלה מספר העובדים הוקם מטבח במקום והיא עברה לנהל את המטבח. על כשרונה בבישול ואפיה העידו לא רק המשפחה והשכנים אלא גם

דורות של חברי גבע שאכלו מתבשיליה בחדר האוכל בגבע ובחופשות בבית-שי.  עם חזרתם לגבע עברה אורה לטפל בילדים, כולל בנוגה שנאסר עליה לקרוא לה אמא בנוכחות ילדים אחרים אלא אורה ורק אורה.

טלי נולדה ב – 2.2.1958 ואורה עברה לעבוד במטבח, שם נעשתה אקונומית ולבסוף למדה חינוך ב"אורנים" ושבה לעבוד בחינוך. דפנה נולדה ב – 29.7.1965.

מ- 1965 יש למשפחת אפרתי שמונה שנים קדימה בהרכב מלא, אלא שהם אינם יודעים זאת אבל שעון החול עובד. מיכה מרכז המשק מהגדולים שקמו לנו, ואורה בחינוך וגם בכולבו. בשנים בטובות האלו אימצה משפחת אפרתי נערים ונערות כבני משפחה, ואלו השיבו להם באהבה ושמירת קשר שנים רבות.

אומרים שהברק אינו מכה פעמיים באותו מקום. ב – 6.10.1973 פגעו הברק והרעם בשנית במשפחת אפרתי. אותו 6.10 יום גיוסה של אורה לפלמ"ח שב והופיע שוב אחרי 27 שנים, ומרדכי נפל בשנית. ניר מרדכי אפרתי נהרג ביום הראשון בשעות הראשונות של מלחמת יום-הכיפורים.  ב- 28.3.1974 יום חתונתה של נוגה הבכורה התבשרה המשפחה כי ניר אינו עוד בחזקת נעדר אלא חלל. חצי שנה של סיוטים, חלומות בלהה, פנטזיות על שוב הבן, וטלטלה נוראה ומתמדת בין ייאוש לתקווה הסתיימו בבשורה האיומה הזאת. מיכה ואורה, לבקשת מיכה, החליטו לתפקד ולא להתפרק תוך שמירה על איפוק מוחלט כלפי חוץ, כדי לחסוך מהבנות את מה שקרה ליוסקה וחיה ולהם בנפול מוטי, שנית משפחת אפרתי לא תיפול.  אורה סגרה הכל בפנים אך שילמה מחיר נפשי ובריאותי כבד.

שנים לא הסכימו אורה ומיכה לדבר פן כובד המהלומה יכריע אותם, וחשבו כי השתיקה תקל על כולם. רק מאוחר יותר עם הקמת אולם הכדורסל על שם ניר, הצליחו אורה ומיכה לומר  ולדבר על "ניר שלנו שנהרג ואיננו עוד". אורה ומיכה התקשו לחמם את הקשר עם הבנות, אבל עם הולדת הנכדים נפתחו מחדש ושמחת החיים שבה אליהם מעט, כאילו מצאו נחמה בהתחלה חדשה, בפריחה חדשה. אורה המשיכה לשמוע מוזיקה קלאסית,  לטייל ולכתוב יומנים, ללמוד, לבשל ולאפות והעיקר אמרה – לעבוד לעבוד לעבוד כי זהו הקיבוץ, ולא פעם עשתה זאת גם על חשבון הזמן למשפחתה. שנים אחרי מלחמת יום-הכיפורים עוד נהגה לשאול אותי לשלום ילדי שלי, ולאמי אמרה פעם, אחרי מותו של גיורא אחי הבכור, "רחל מכל ילדיך יש לך נכדים ולי מניר לא יהיו!".

ככל שהתבגרה חששה להכביד, להיות תלויה, לאבד את העצמאות, את הכבוד האנושי שכה היו חשובים לה. וכאב לה כאב גדול, ועל זה לא אדבר כאן, מותו של מיכה.  אורה הגיעה לישורת האחרונה עם 3 בנות נכדים ונינים לרוב, וכעת היא תפגוש שוב את מיכה וניר אהוביה אותם לא ראתה עידן.

וכשנפתח את ספר הטלפונים הבא של גבע, תחסר לנו משפחת אפרתי, היא לא תהיה רשומה בו עוד. אבל לכם אומר:  משפחת אפרתי סלע גדול מסלעי גבע לנצח.

יאיר קארו