נכתב ליום הולדת 80:
כתבה טלי
אמא זאת מילה שמכילה המון, מעין כותרת שיכולות להיות לה המון משמעויות. פעם, כשהייתי צעירה, חשבתי שאנשים מבוגרים כבר לא צריכים אבא ואמא. היום ברור לי שכל אדם מבוגר מרגיש לפעמים כמו ילד, שרוצה את אבא ואמא בסביבה.
אז מה את בשבילי - קודם כל אמא שמשתנה ומתפתחת עם השנים. גדלה וצומחת גם בגיל 80.
קצת רחוקה, אבל תמיד יודעת לתת את ההרגשה שאם באמת צריך - אז יש לאן לחזור.
בילדותי - היית לי אמא במינון נמוך. כשגדלים בקיבוץ, יש הרי הרבה אמהות. אבל כנראה שדוקא המינון הנמוך עושה את הרגעים המשותפים לכל כך משמעותיים.
אני זוכרת אותך מחממת לי את הפיז׳מה על התנור לפני השינה. יושבת ליד המיטה שלי בבית הילדים ונקרעת בין תחנוני שתישארי ובין דרישת המטפלת שההורים ילכו. אני זוכרת פעם אחת שברחתי לחדר מבית הילדים, כי קרה לי שם משהו מאוד רע, ואת הגנת עלי מפני המטפלת שדרשה שאחזור.
אני זוכרת איך לא זזת מהמיטה שלי בבית החולים, כשעברתי את הניתוח בכיתה ב׳. זוכרת את הבובה הקטנה שקנית לי אז, ואת במבינו שהבאת לי מאיטליה.
זוכרת כמה אהבתי לישון בחדר ביום שישי, ואיך הייתי מחכה שאת ואבא תחזרו כשיצאתם בשישי בערב. עדיין יכולה לשמוע את קול העקבים שלך על המדרכה.
זוכרת רגעים שלימדת אותי לתפור, שלימדת אותי לסרוג. כשאפינו עוגות ביחד (אני הייתי אחראית לשפוך לך את החומרים, לערבב עם הקצף לא נתת לי).
אני יודעת שבגלל החיים בקיבוץ, לא גידלת אותי כמו שחשבת שצריך לגדל ילדים, או אולי זה כמו שאני חושבת שצריך לגדל ילדים. אבל כשאני חושבת על זה היום - לא בטוח שהייתי רוצה להחליף.
כי איפה עוד אפשר להסתובב כל היום יחפים על המדרכות, בתוך המון ירוק, ולהרגיש ממש את האדמה מתחת לרגליים?
איפה עוד יכולתי להרגיש הכי בטוחה בעולם וששום דבר לא יחסר - כי הרי תמיד יהיה אוכל בחדר האוכל.
איפה עוד הייתי יכולה לשחק כל אחר הצהרים הקפות על הדשא הגדול, לטייל כל שבת לשיפוע, או סתם לשבת ולבהות על הסלע שלי בשיפוע.
איפה עוד הייתי יכולה בזמן מלחמה לעשות משמרות בלילה במזכירות, לעבוד ביום כמו מטורפת בקטיף אשכוליות, ולהרגיש כאילו אני מצילה את הקיבוץ... איפה עוד הייתי יכולה כל כך הרבה פעמים לא ללכת לביה״ס ושלהורים לא יהיה שום מושג מזה. אז נכון שיש קצת חסך בהורים, אבל אני בוחרת לזכור את הרגעים האלה, ולשמוח שככה גדלתי.
הזמנים עכשיו באמת אחרים לגמרי, גם בקיבוץ, וכשאני חושבת על כל השינויים שחלו באורחות החיים בתקופה שבה את חיה, אני מלאת התפעלות ממה שהספקת ומיכולות ההסתגלות שלך. את ואנחנו, חיים בתקופה שבה חלים השינויים המהירים ביותר מאז ומעולם. זה לא פשוט ולא מובן מאליו שמי שגדל בתקופת הצנע והפרימוסים, משתלב כל כך יפה עם הטכנולוגיה העכשווית. אין הרבה סבתות בנות 80 שמשתמשות במחשב ושולחות מיילים. אין הרבה נשים בגילך שעובדות ויוצרות ומרגישות לא נעים אם יום אחד לא בא להן ללכת לעבוד. אין הרבה סבתות בגילך שלומדות ומעשירות כל הזמן את הידע שלהן - ועל כך אני מעריכה אותך מאוד. אמא - את אישה צנועה, עצמאית, אמיצה מאוד ואוהבת בדרך שלך. תמשיכי לשמור על עצמך, כי אנחנו אוהבים אותך ורוצים אותך איתנו עוד הרבה זמן.
ועצה קטנה - אני יודעת שאת רוצה בקשר הרבה יותר קרוב עם הנכדים שלך, ושאת נמנעת להתקשר מחשש להפריע - אז תשלחי מיילים. לכל נכד לפחות מייל בשבוע - כך הם יוכלו לחזור אלייך בזמן שנוח להם. אז מזל טוב, ותהיי בריאה.
באהבה,
טלי