שמואל
כתב יונה רבי
1969 – החללית המאוישת הראשונה נוחתת על הירח. "צעד קטן לאדם – צעד גדול לאנושות" כפי שאמר ניל ארמסטרונג האסטרונאוט הראשון שדרך על הירח. אני נער בן 14 צועד לבית הורי ולידי צועד שמואל. אנחנו מכירים אחד את השני כי שמואל היה מרבה לבקר בבית הורי ונהנה מהעוגות שאמא שלי אפתה. שמואל שואל אותי אם שמעתי על נחיתת החללית על הירח. אמרתי לו שכן ואז קבלתי ממנו הסבר מושכל על זווית הכניסה של החללית לאטמוספרה וחזרה לכדור הארץ.
שנים לאחר מכן ואני נהג הבריאות והקניין של החברים והמוסדות של גבע בעפולה, מתקשר אלי שמואל ומבקש להיפגש. אנחנו נפגשים על הספסל בחצר והוא מספר לי שהשעון שלו, שעון שוויצרי מסוג סייקו התקלקל וצריך לשלוח אותו לתיקון במעבדה ומכיוון שאני מכיר את בתי העסק בעפולה הוא רוצה שאקח את השעון לתיקון. מכאן התחיל הרומן שלנו, ואני זכיתי להיות האיש שדואג ומטפל בכל ענייניו. למדתי להכיר את שמואל מקרוב. היינו נפגשים כל יום שישי בבוקר בביתו ובכל פגישה הוא דיבר על הדברים שמציקים לו, מה הוא צריך שאעשה בשבילו וכיצד אוכל לעזור לו.
דודי שמואל איתיאל
כתבה הילה
ילדות בגבע
שמואל נולד לאחר שסבתא שרה הייתה חולה בקדחת. עוד בינקותו היה שברירי ועורר אצלה דאגה רבה לבריאותו. היא כינתה אותו ציפלונק, פרגית קטנה, אפרוח; ועד מהרה הפך הכינוי לצ'יפיק – אפרוח קטן, כינוי החיבה של אבא ודוויד אליו גם כשהיו מבוגרים.
עם פינוי דירתו של שמואל נמצאה אצלו בעליית הגג חליפת מכתבים מהשנים 1934–1936 בין סבא אהרון לסבתא שרה. סבא נסע לווינה לטפל בדלקת בגיד היד ומילא שליחות של הסוכנות היהודית. המכתבים מכמירי לב, ומתארים את המציאות הקשה שעימה סבתא נאלצה להתמודד לבדה. בין השאר, היא תיארה את הדאגה הרבה לשמואל.
נאמר בלוויה
שלום שמואל, אני רוצה להיפרד ממך ובעיקר מתקופה שבה שנינו גדלנו.
לא מזמן ליוויתי את נועם בדרכו האחרונה, אחר כך את ספיק ועכשיו אותך. אני נשארתי בין האחרונים.
אתקין נהרג ב 1938 כנראה שהיית בן 11, בלוויה של אתקין לא הייתי, אז לא הרשו לילדים ללכת ללוויות. אבל האבל שטף את כל הקיבוץ, אתקין היה דמות מיוחדת, כל אחד מקבל את מות אביו בצורה אחרת. שרה גרודסקי המשיכה לחלוב ברפת, והלינה המשותפת עשתה את שלה.
שמואל נראה קטן מגילו והיה לבוש כמונו במכנסיים עם כתפיות (פרופ. נסאו אמר שהגומי במכנסיים עוצר את הדם), והיה מארגן לנו משחקי חברה. אהבנו לשחק אתו, למרות מראהו היה חכם ואינטליגנטי. אבל מהר מאוד נפרד מאתנו ועבר לעבוד עם חיים קארו בכרם.
שמואל אהב והעריך את חיים קארו אבל העריץ את חיים רוזנפלד.
והנה סיפור קטן ששמעתי משמואל, "אחרי הגיזום בכרם משכו את הזמורות אל מחוץ לשורות ובסוף העבודה הדליקו אותן, בעוד אני רוצה להדליק את הגפרור עובר חיים, מה אתה עושה? הוא שואל ואני עונה מדליק את הזמורות, אבל לא עשית ערימה, נכון אני עונה אבל בכל מקרה הן נשרפות, לא חשוב, הוא אומר לי, עבודה זו עבודה."
ברור שהיה לו קשה, ילד יתום עם אימא אידיאולוגית. בשלב מסוים החליטו בוועדת חינוך להעביר אותו למשפחה בכפר יהושע. כשחזר עבד עם יורם נחשון במספוא, עבד באגסים, וכשסגרו את האגסים לא עבר עם חיים וספיק לבקרה והמשיך בפרדס.
אין ספק, היה דמות מיוחדת, היה לו קשה להסתגל לשינויים שחלו סביבו בגבע ומחוצה לה. אבל ידע מה נעשה בגבע ומידי פעם הביע את דעתו בעלון והכל בכתיבה מתומצתת. עברית הוא ידע.
ועוד סיפור קטן. טרם יציאתנו לזמביה מצאתי בתא הדואר מכתב ממנו, המכתב בגודל 4X4 סנטימטר, "בשוך זמביה חיזרו לגבע."
לא אשכח אותך שמואל, נוח לך באדמת גבע שאותה אהבת.
דנדי
שמואל איתיאל איננו
הרבה מחשבות מעמיקות היו בתוכו. למד הרבה, קרא הרבה, אבל המחלה שלו לא נתנה לו לבוא לידי ביטוי בחיי היום יום שלנו. גם הרשימות הקצרות שהיה כותב בעלון המקומי, לא תמיד היו מובנות לחברים. אותי הוא לימד הרבה.
הוא הבדיל בין לימוד אמיתי ומעמיק, לבין חוגים של לימודי שטח. תמיד הוא הסביר לי את הקשר בין בר-כוכבא, קדוש השם, בין הורינו שזרקו את הלימוד היהודי אבל התמכרו לציונות, ובין דור המדינה שהתמכר לציונות וערכיו היו "טוב למות בעד ארצנו", "מצדה", "ראשונים תמיד אנחנו, לפקודה תמיד אנחנו", אבל גם הבורות והשטחיות שהיו חלק ממנו.
כולנו הפסדנו מהניתוק שלו מן הציבור בגלל מחלתו. היה יכול לתרום הרבה יותר.
יהי זכרו ברוך.
אלי גורן