דודי שמואל איתיאל
כתבה הילה
ילדות בגבע
שמואל נולד לאחר שסבתא שרה הייתה חולה בקדחת. עוד בינקותו היה שברירי ועורר אצלה דאגה רבה לבריאותו. היא כינתה אותו ציפלונק, פרגית קטנה, אפרוח; ועד מהרה הפך הכינוי לצ'יפיק – אפרוח קטן, כינוי החיבה של אבא ודוויד אליו גם כשהיו מבוגרים.
עם פינוי דירתו של שמואל נמצאה אצלו בעליית הגג חליפת מכתבים מהשנים 1934–1936 בין סבא אהרון לסבתא שרה. סבא נסע לווינה לטפל בדלקת בגיד היד ומילא שליחות של הסוכנות היהודית. המכתבים מכמירי לב, ומתארים את המציאות הקשה שעימה סבתא נאלצה להתמודד לבדה. בין השאר, היא תיארה את הדאגה הרבה לשמואל.
כשסבא נהרג היה שמואל בן 11. אבא שלנו סיפר בדמעות שבשעה שסבתא הודיעה לו על האסון היא ציינה: "אצלנו לא בוכים". למחרת ההלוויה הלכה סבתא לחליבה ברפת, ולא יצרה מרחב רגשי לעיבוד האבל או לביטוי הכאב. שמואל סיפר לי שאסרו עליו להשתתף בהלוויה, ושבמשך שנים דמיין את אביו מתחבא מפניו. לאחר פטירתו של אבא שלנו, שוחחנו אורנה ואני עם מיכה אפרתי, שהיה בן כיתתו של שמואל. מיכה סיפר לנו שלאחר נפילתו של סבא, שמואל לא חדל לבכות – במיטה, בעבודה, בכיתה ובכל מקום. לדבריו, הבכי נמשך שבועות.
זיכרונות משנות השישים
יום שישי. אנחנו תמיד הולכים לסבתא שרה אחר הצהריים בשיכון הוותיקים ליד עץ האזדרכת. ברדיו עם הנורה הירוקה מתנגנת מוזיקה קלסית. שמואל יושב על הכורסה של סבתא ולועס טופי (לשמואל הייתה אהבה מיוחדת לממתקים). הוא קורא את עיתון דבר. יש לו שעון עם מכסה מעור בצבע חום. הוא מסתכל בשעון כדי לוודא שיקום וילך בדיוק בשעה המתוכננת. דלית מתגרה בו ואומרת מילים גסות. שמואל מודיע לה שעכשיו הוא לא ידבר איתה חמש דקות. הזמן נמדד בקפידה.
אחר כך הולכים לחדר האוכל. לכולם יש מקומות קבועים. שמואל מצטרף לשירה בקול בריטון מרשים (הוא גם נהג לשיר במקהלה של חג הפסח בגבע והיה שחקן וחקיין מחונן). שמואל אינו מדבר בשעת הארוחה, כיוון שהוא מקיים את המשנה: אין משיחין בשעת הסעודה.
שמואל תכנן את חייו בדקדקנות רבה: בימות החורף הוא נעל נעלי בית ועליהן ערדליים. אפילו כשהאביב הפציע מוקדם – שמואל חיכה לתאריך המיועד והמשיך לנעול ערדליים. בימות החול הוא לבש סוודר אפור מצמר כבשים שסרגה לו דבורק'ה ז"ל – ובערב שבת – סוודר בגוון טבעי; חולצה תכלת בימי חול – ולבנה בערבי שבת. לעבודה – בגדי עבודה כחולים; חגורה מעור עם פונדה (נרתיק לאקדח) ובה מזמרה במשך שעות היום והערב. כשנשאל לפשר הדבר היה משיב שהוא מקיים את הפסוק: וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת". סגנון זה ביטא את אמונתו בעבודת האדמה ואת מחויבותו ללכת בעקבות ראשוני גבע ובהם בעיקר חיים רוזן, שכל כך העריץ.
זיכרון נוסף: בדשא שליד חדרו היו מתקיימים מדי ערב משחקי הקפות של כל הילדים בסביבה. פעם פגע כדור בשמשת חלונו, והיא נשברה. שמואל שרבב את ראשו מהחלון וקרא לעבר המשחקים: "ראשכם כראש הדלעת, אפרקכם לגורמים!" פעם בשנה היה יוצא שמואל לביקור אצל בני הדודים. היה לו תיק צד מיוחד למבצע, כובע מצחייה ומזוודת עור עם רצועה היקפית. הוא נהג ללון אצל שמואל ויהודית גיל. היה לו קשר מיוחד במינו עם שמואל בן דודו, והוא התמסר לפינוקיה של יהודית.
עיתותיו היו מדודות, הוא נהג לקרוא את העיתון בהליכה ובשעת הארוחות כדי לא לבזבז את הזמן. שמואל הרבה לקרוא, ובחדרו הייתה ספרייה מרשימה. הוא התעניין בעיקר בהיסטוריה, קרא את כל כתבי צ'רצ'יל, והשתמש במילון המלא של אוקספורד. את האנגלית רכש בעיקר מקריאה, והגיע לרמה גבוהה מאוד שאפשרה לו ליהנות ממחזותיו של שייקספיר ומיצירותיו של דיקנס.
מותה של סבתא
שמואל נהג להגיע לסבתא בכל ערב. הוא היה יושב על הכורסה וקורא עיתון. סבתא הייתה מכינה לו צלחת עם ממתקים, בעיקר שוקולד וטופי, ומחביאה את השאר כדי שיישאר גם לנו. בימי חמישי הוא היה שוטף את הרצפה בחדרה. עם פטירתה של סבתא הלך והתרחק ממגעים חברתיים. כשהייתי מגיעה לבקרו הוא היה מתקשה לעיתים לקשור שיחה ולדבר בשטף, על ההקשה בדלת היה משיב בקול רם מאוד: יבוא!
לאחר מותה של סבתא הוא יצר לעצמו שגרה של ביקורים חלופיים, והקפיד לפקוד את חדריהן של פניה רם, ושל דינה גולן.
מלחמת יום הכפורים
שנה בדיוק לאחר לכתה של סבתא הגיעה מהלומה נוספת – נפילתו של דוויד. שמואל ודוויד היו קשורים מאוד זה לזה, נפילתו של דוויד הייתה טלטלה קשה בעבורו. הוא היה לצידו בבית החולים ברגעיו האחרונים. לאחר מותו של דוויד רצה שמואל לראות את עצמו כממלא את מקומו, הגיע לעיתים תכופות ליוטבתה, וניסה להשפיע על ילדיו של דוויד. הוא היה מגיע מוכן עם שאלות על תוכניות מדע בטלוויזיה ועל קטעי עיתונות ששלח מבעוד מועד, ומביא עימו (איך לא?) שוקולדים. אולם, ניסיונותיו אלה לא צלחו, ועם השנים הלכו והתמעטו, ושמואל הלך והתרחק מכולנו.
אנחנו עומדים כאן, כל אחייניך, מול רגבי האדמה התחוחים שעל קברך ומצטערים צער רב על חוסר היכולת שלנו למצוא את הדרך אליך.
הִִלה