נאמר בלוויה
שלום שמואל, אני רוצה להיפרד ממך ובעיקר מתקופה שבה שנינו גדלנו.
לא מזמן ליוויתי את נועם בדרכו האחרונה, אחר כך את ספיק ועכשיו אותך. אני נשארתי בין האחרונים.
אתקין נהרג ב 1938 כנראה שהיית בן 11, בלוויה של אתקין לא הייתי, אז לא הרשו לילדים ללכת ללוויות. אבל האבל שטף את כל הקיבוץ, אתקין היה דמות מיוחדת, כל אחד מקבל את מות אביו בצורה אחרת. שרה גרודסקי המשיכה לחלוב ברפת, והלינה המשותפת עשתה את שלה.
שמואל נראה קטן מגילו והיה לבוש כמונו במכנסיים עם כתפיות (פרופ. נסאו אמר שהגומי במכנסיים עוצר את הדם), והיה מארגן לנו משחקי חברה. אהבנו לשחק אתו, למרות מראהו היה חכם ואינטליגנטי. אבל מהר מאוד נפרד מאתנו ועבר לעבוד עם חיים קארו בכרם.
שמואל אהב והעריך את חיים קארו אבל העריץ את חיים רוזנפלד.
והנה סיפור קטן ששמעתי משמואל, "אחרי הגיזום בכרם משכו את הזמורות אל מחוץ לשורות ובסוף העבודה הדליקו אותן, בעוד אני רוצה להדליק את הגפרור עובר חיים, מה אתה עושה? הוא שואל ואני עונה מדליק את הזמורות, אבל לא עשית ערימה, נכון אני עונה אבל בכל מקרה הן נשרפות, לא חשוב, הוא אומר לי, עבודה זו עבודה."
ברור שהיה לו קשה, ילד יתום עם אימא אידיאולוגית. בשלב מסוים החליטו בוועדת חינוך להעביר אותו למשפחה בכפר יהושע. כשחזר עבד עם יורם נחשון במספוא, עבד באגסים, וכשסגרו את האגסים לא עבר עם חיים וספיק לבקרה והמשיך בפרדס.
אין ספק, היה דמות מיוחדת, היה לו קשה להסתגל לשינויים שחלו סביבו בגבע ומחוצה לה. אבל ידע מה נעשה בגבע ומידי פעם הביע את דעתו בעלון והכל בכתיבה מתומצתת. עברית הוא ידע.
ועוד סיפור קטן. טרם יציאתנו לזמביה מצאתי בתא הדואר מכתב ממנו, המכתב בגודל 4X4 סנטימטר, "בשוך זמביה חיזרו לגבע."
לא אשכח אותך שמואל, נוח לך באדמת גבע שאותה אהבת.
דנדי