שרשים עמוקים
כתב נחמן
באחת נעקר מיכה.
אילן עמוק-שרשים ורחב-צמרת.
המחלה הממארת הסתערה עליו וגדעה אותו כבאבחת-מאכלת אחת.
המהירות והנחרצות של פטירתו, היה בה ניגוד מוחלט לכל דרך-חייו והליכותיו של מיכה. הוא היה כולו היפוכה של הפזיזות, הזחיחות והשטחיות.
בכל עניין ונושא, שעמד בפניו, היה נוהג להתעמק ולהתבונן מכל היבט אפשרי. תכונה זו לא עיכבה בעדו ולא מנעה ממנו את הסגולה להגיע אל תפיסת התמונה מיד, כשנחוץ היה להעריך את הדברים ולנקוט עמדה או לקבל החלטה. אכן, אל המסקנה היה מגיע רק בסופה של הנמקה מפורטת ומבוססת. תכונה זו היתה, אולי, הסיבה להשפעה לה זכה מיכה רוב שנותיו, בכל המקומות והנסיבות, בהן היה קשור ומעורב, בקביעת דברים, שיקולי־ דעת, תכניות ויזמות. מכאן גם הסמכות שרכש במוסדות הרבים, בהם היה חבר ושותף במהלך השנים.
כאן, על הגבעה הזאת, נולד וגדל מיכה. בן אחד המחזורים הראשונים של בני-גבע. לכאן, אל הגבעה הזאת, היה קשור ומחובר כאחד מאדני-השדה. גם בזמנים של שיבוש יחסים וסערת-רגשות, לא התערערה נאמנותו למקום הזה ולא חדלה מעורבותו ואהבתו לו, ממש עד יומו האחרון, עד שנעצמו עיניו.
מכות קשות הוכתה משפחת אפרתי במהלך השנים. נפילת מוטי, האח הבכור, בהרי-ירושלים במלחמת השחרור, הלמה במשפחה, בהורים חיה ויוסף ובאחים, מיכה ויוחנן, מהלומת-מחץ. רק בחדשים האחרונים ממש עוד הספיק מיכה למלא חוב, שנשא אותו בתוכו כל השנים, והוציא חוברת-זכרון נאה לזכרו של מוטי, עלם-חמודות, בוטח ועצמאי, מפקד אמיץ-לב ורב-תושיה.
ביום הראשון למלחמת יום-הכיפורים נפל ניר, בנם של אורה ומיכה, שנשא גם את שמו של מוטי דודו. ליד התעלה נפל.
אותם ימים, כשרבים מחברי גבע היו בצבא ובמלחמה, שימש מיכה, שלא גוייס אז מסיבות שונות, ראש וראשון לניהול ענייני המקום הזה במשק וגם בבטחון, ובכל מעשה ופינה. אפילו כשהחלו להגיע השמועות על נפילתו של ניר, לא פסק מיכה מלשאת בעול ולא נטש את העמדה. וכך, אפילו כשהתגלתה האמת המרה והנוראה בכל אכזריותה, רק רשימתו בחוברת-הזכרון לניר, מסגירה וחושפת מה חש האיש הסגור והמופנם הזה. איזה מאגרים של רגש, אהבה וחמלה היו צפונים בו, ומאידך, איזה כח ועצמה היו לתחושת החובה וסגולת האחריות העמוקה, שהיו גלומות בקרבו.
מדרך-חייו ופעולותיו של אביו יוסף, יוסק׳ה, כפי שקראנו לו בגבע, ספג מיכה את ההתעניינות בענייני משק וכלכלה וציבור. כזו של אביו היתה גם תפיסתו של מיכה, רחבה, עמוקה ובהירה.
לא במקרה יצא והשתתף בקורס הראשון למרכזי-משק של הקיבוצים ברחובות. שם למד ורכש תשתית רחבה, יסודות וכלים להבנה והתמצאות בענייני משק, כלכלה וכספים, מה שסייע לו רבות בעתיד. כל חייו של מיכה היו מסכת מתמשכת ורצופה של מעשי בניין, התיישבות ויצירה, כי תכונת הבנאי היתה מהבולטות שבתכונותיו.
זכורני, עוד בימים שהיה תלמיד בבית-הספר, ובימים ההם היו הילדים מתחלקים לעבודה בענפים, היה נעמד בהפוגה הקצרה שבין העמסת עגלת-תלתן אחת לשניה במספוא, או בסיום העישוב של חלקת סלק-בהמות, מעיף מבט על החלקות, מתבונן ומפטיר בבטחון גמור: ״כאן היבול יהיה 10 טון לדונם״ או על חלקה אחרת: ״כאן בימי גשם העגלה תשקע בבוץ והחלקה תהרס. צריך לכוון את הקציר בהתאם״.
מימי נערותו ועד אחריתו ממש, היה נוהג ״לנבא״ את כמות הגשמים שירדו,
לא רק הלילה, אלא במשך כל העונה. בבטחון גמור היה פוסק: ״הלילה ירדו 15 מ׳מ גשם״. וכשהיו קופצים עדו ומפקפקים בכך היה מחייך, עושה בידו תנועה של ביטול, ואומר: ״מה? אינכם רואים שם בשמים, במערב, בשולי העננים, ישנה רצועת שמש וסביבה עננים כבדים, גם רוח מערבית מתחילה לנשב - ואלה סימנים מובהקים לכך, שיהיה גשם, לפחות 15 מ׳מ״. כאשר לא תמיד היה מתקיים כפי שניבא, גם אז ידע לתרץ ולישב את העניין בטיעונים חזקים ומשכנעים... ותמיד - בשלווה, באריכות וברצינות גמורה.
מיכה שלח ידו כמעט בכל ענפי המשק: בפלחה וברפת, בלול ובמספוא. בשנים האחרונות - ב״שקדיה״, ולבסוף ב״בקרה״. בכל ענף התעמק והגיע לידע מעולה. תכונה זו גרמה לכך, שנבחר שוב ושוב לתפקידי ריכוז המשק או גזברות או חברות בועדה או מוסד כלשהו.
היה לו ידע מופלג, מקצועי ומעשי וכן זכרון מעולה. אלו איפשרו לו לנווט את מדיניות פיתוח המשק והענפים, את תכנון הבנייה וכל שאר הצרכים, מתוך גישה של אחריות, שיקול זהיר וקידום מבוקר. תמיד ידע במה להשקיע וממה להמנע. קו הזהירות, האחריות, היזמה והקידום, שהיו לכאורה סותרים אהדדי, היו אצל מיכה מקשה אחת, מעין ׳׳אחדות הניגודים״.
גישתו לעניינים היה בה משהו מסגנון גישתם של הורינו, בבואם לדון ולהחליט על דברים. הוא חש איזו אחריות ומחוייבות להמשיך את המעשה, שהם כל-כך שקדו עליו וחרדו לו - מפעל חייהם.
הפטריוטיות הגבעית של מיכה היתה שם-דבר. כך בענייני משק וחברה, וכך בענייני חינוך, תרבות או ספורט. גאוות-המקום שלו נשענה תמיד על מציאות ממשית והגיון בריא ולא על משאלות-לב או אשליות-סרק דמיוניות.
פרקים-פרקים נשזרו חייו של מיכה על-ידי חיבור חוליות הפעולה והעבודה בגבע בפעילות ועשייה ציבורית ותנועתית מחוץ למקום: ב״איחוד״, בישובי-העולים וקליטתם בשנות ה-50, במחלקת ההתיישבות שבסוכנות, במרכז החקלאי, בבנק־הלאומי, ובאזורנו - באגודת-המים ובמפעלים נוספים.
גולת-הכותרת ו"ילד-השעשועים" של מיכה היה הקמתו של כפר-חרוב, שברמת-הגולן. ימים ולילות טרח ודאג לענייני הקמתו של הקיבוץ הצעיר הזה, שמייסדיו, גרעין אחר גרעין, התחנכו בגבע והם קשורים בה עד עצם היום הזה. סמכותו, נסיונו ותבונתו העניקו משקל רב בענייני מוסדות המדינה לשיקוליו ולדעתו בתקופת ליוויו וסיועו בראשית צעדיו של הקיבוץ הצעיר הזה, ורישומם הטוב ניכר ובולט בהתפתחותו והצלחתו. כך, באמצעות מיכה, וחברים נוספים מגבע, נוצרו קשרי-רעות עמוקים והערכה הדדית בין הישובים.
ככל שהיה מיכה איש חומר, משק וכספים, היה איש רעים להתרועע. אוהב היה לשבת במסיבת-רעים מזמרת, ללעוס בתיאבון מכל סוגי התקרובת ולפצוח בקול רם בשירה מתלהבת, על אף שלא היה מאלה שחושם המוסיקלי דק ביותר או שמיעתם מדוייקת כל-כך.
את ה״גבעטרון״ העריך ואהב והיה גאה בו מאד, הן כתופעה תרבותית-ארצית ובעיקר כיצירה גבעית.
גם בענייני ספורט היה מיכה מעורב ומתעניין כל הימים. בימי נעוריו היה משתתף פעיל ויעיל במשחקי הכדורעף והסל, בעיקר, ובערוב ימיו היה מתמיד לבוא כצופה ומעוניין לאולם הספורט בבית, שלשם הקמתו תרמה משפחת אפרתי תרומת-ירושה משמעותית מאד. היה נהנה ממשחקם של נכדיו והיה נוסע למשחקיהם גם במקומות אחרים.
בשנים האחרונות לחייו, כשחזר לעבודה מלאה בבית, השתלב לשנים אחדות בעבודה ב״שקדיה״ ואח״כ בשנותיו האחרונות ב״בקרה״. בהתמדה ובהקפדה מילא שם את יום-העבודה. יום-יום, שנה אחר שנה, ליד שולחן ההרכבות או האריזה או החשבונות, מבלי לראות בכך פחיתות-כבוד לעצמו, כמי שעשה מירב שנותיו בתפקידים ובמעמד של ניהול, סמכות וארגון מלמעלה.
ענייני המדינה העסיקו אותו בלי-הרף, ובתקופה האחרונה במיוחד. נוהג היה לפתוח את נאומו הקבוע, בעת ארוחת-הבוקר, במילים: ״אני כועס נורא! ׳׳ או: ״זה כל-כך מרגיז אותי"! השיבושים, התקלות והטעויות, בשוגג או במזיד, כמעט בכל תחום, גרמו לו צער גדול. הוא לא חסך דברי בקורת ושבט-מוסר. כך גם לגבי מה שבחוץ, ולא מעט גם כלפי מה שבפנים, אבל תמיד נשאר נאמן לקו החיוב, להיבט המתקן, השומר על העיקר, על לב הדברים ורוחם.
מפוכח והוזה, מבקר ואוהב, נאבק ונאמן - כזה היה מיכה. סלע-יסוד מאבני-המקום הזה, חומת-מגן ומשען. אילן עמוק-שרשים ורחב-צמרת.
כך נזכור אותך, מיכה, תמיד! יהא זכרך ברוך!
נחמן רז