אורי אתקיןפרידה מאורי
כתב נחמן
להפרד מאורי - זה כמו להפרד מעצמך, כי אנחנו שנינו מאותו הכפר... אותם השמיים נשקפו לעינינו לראשונה.
אותם ההרים העוטרים את הגבעה שלנו מכל עבריה, מקרוב ומרחוק. אותה השמש החזקה והקופחת בימות הקיץ הלוהטים.
אותה האדמה הלוהטת תחת רגליים יחפות, או זו השוקעת, כבדה, בוצית ורטובה בימות חורף ארוכים ומתמשכים.
אותם רעשי הוואדי הזורם - שוטף ממטרות סוחפים.
ואותם מראות-שתיה של צעדים ראשונים של ישוב צומח, גדל, על אנשיו, בנייניו, מכונותיו וכל הוויתו.
אותן דמויות מלוות של אבות וחברים, ואותן אגדות-המקום, שאהב אורי כל-כך.
״הבט, העניין אינו פשוט״ -
היה משפט, שדוד אורי היה חוזר עליו מספר פעמים בכל שיחה, כהקדמה לניתוח המצב.
לא פשוט - לחשוב על אורי, הקיים בתודעתי כ״סלע איתן״, במונחי עבר.
לא פשוט - לעמוד על קברו ולקרוא 'קדיש' דבר שלא עשיתי על קבר אבי.
לא פשוט - לעכל כי התפר האחרון, שנקשר לי עם דמותו של אבא, נפרם.
לא פשוט - לרדת בכביש היורד מהתענכים, להסתכל מלמעלה על גבע, ולדעת כי משהו חסר ולא ישוב להיות כמו פעם.
לא פשוט - להתדפק על דלת בית אתקין בגבע ולהבין, שאינך מאחוריה, לקבלנו באהבה ובשמחה גלויה.
הבט, אורי, העניין אינו פשוט, כלל וכלל...
רון איתיאל
אורלה
כתב גדעון גלילי
אתה עם כח הרצון להמשיך לחיות אתנו, והאמונה, שתוכל להתגבר.
מאין לקחת כחות הנפש והכח הפיזי להאמין, שאתה תנצח בקרב.
הייתי מלא התפעלות מהדרך בה ניהלת את המאבק העיקש.
במפגש, עם החברים, אתה היית אופטימי. לצערי הרב, לא הצלחת במלחמה זו.
אורי, כבר לא נראה אותך רץ בחצר, אם לעבודה או לחדר האוכל, או למפגש, או לנסיעה - הכל בריצה, שמא לא תספיק.