הנצחה בקבוצת גבע

הספד לצבי ברזק

צבי ברזק נולד לאידה ולשמואל ברזק באחד מחגי פורים בראשית העשור השני של המאה העשרים. כמי שנולד בפורים היה לצבי חוש הומור יוצא דופן, לחוש הומור זה נזקק פעמים רבות מדי בחייו כדי להתגבר על אסונות אישיים קשים מנשוא.

צבי נולד בווילנה שבליטא למשפחה אמידה וזוכר היה שנים אחר כך את בית המידות בו שכנה המשפחה ואת המותרות הקטנים שאפפו אותו כילד.

בגיל 12 או 13 עלה עם הוריו ועם אחותו התינוקת שרה, לארץ ישראל. המשפחה התאכסנה בתל-אביב והחלה לחפש את מזלה בארץ. אביו של צבי, שמואל לקח אותו אתו לפגישה עם מנחמי, חבר מווילנה אשר המליץ להם לבוא אחריו לעיר חדשה המוקמת בעמק. עיר זו תוכננה להיות פאריז של המזרח התיכון - עפולה שמה.

המשפחה קנתה מגרש כעפולה במחירי ספסרות וכנראה מצאה עצמה ללא כל מקור פרנסה בשיאו של המיתון הציוני הראשון.

כמו כל ילדי עפולה, גם ילדי משפחת ברזק, צבי ושרה, למדו בבית הספר 'המזרחי', למרות שאביהם, שמואל ברזק היה חילוני. צבי חבש את ספסל הלימודים כשנתיים לערך,שנת תרפ״ו ושנת תרפ״ז, הוא היה בן כיתתם של זהבה מנחמוביץ', של שמואל באט ושל טובה טלית'מן. שרה קימל מבוגרת מצבי בכמה שנים זוכרת איך היה מיודד מאוד עם אחותה טובה. הוא היה בא לביתם להתארח, לצחוק, לשחק ולחזר. היו בצבי חן והומור אשר כבשו את לב הנשים. הצחוק הזה הסתיר כבר מגיל צעיר כאב גדול. אל בית הוריו של צבי לא היו ילדים באים אחרי הלימודים. היה זה בית קודר עם אבא מובטל ומר נפש ואמא קשת יום.

קשיי המשפחה הוציאו את צבי בגיל צעיר מאוד מבית הספר אל מעגל העבודה. הוא נכנס לעבודה כנהג מונית שכיר אצל סליק לוריא. בכדי לקבל רשיון נהיגה, נדרש כנראה להעלות את גילו האמיתי ובשל כך, אין אנו יודעים לבטח את שנת הולדתו המדויקת. רשיונו הנושא את המספר הסידורי 000013, שירת אותו עשרות שנים כנהג מונית בקווים שונים ומשונים. בתחילה נהג רק למרחקים קצרים, בתוך עפולה ובתחומי העמק. מאוחר יותר, בנסיעות ארוכות יותר. נסיעה אחת לירושלים הייתה בעבורו נסיעה גורלית, מפני שכשחזר ממנה חרב עליו עולמו בפעם הראשונה.

את משכורתם, 6 לירות בחודש הוציאו נהגי המוניות של סליק לוריא על ארוחות אצל וונדרוב, על חדר שכור באחד מבתי עפולה ועל בילויים. רק צבי ברזק היה יוצא-דופן לעומת חבריו הנהגים. צבי חסך את משכורתו לכלכלת המשפחה המרוששת. את ארוחותיו הייתה מבשלת לו אמו אידה. שרה, אחותו, זוכרת כיצד הייתה נשלחת מהבית עם ארוחות לאחיה, מהקצה הדרומי של עפולה אל תחנת המוניות אשר בקצה השני.

באמצע מאי 1931, יצא צבי לנסיעה בקו עפולה ירושלים. עם מי נסע ועם מי חזר, לא נדע כנראה לעולם. רק דבר אחד הסכים לומר לי צבי על אותה נסיעה: 'אילולי הייתי נוסע זה לא היה קורה'. ובכך סתם.

ביום שני, ב' סיון 18.5.1931, שב צבי מאותה נסיעה לירושלים והתקרב אל העיירה עפולה ואל הצריף המשפחתי, בו חי בחמש השנים האחרונות. במבואות העיירה חיכו לו סליק לוריא ואדם נוסף, ובפיהם הבשורה המרה מכל.

צבי, נער כן 17, נדרש להחליט על עתיד אחיו. הוא קיבל הצעה לשלוח אותם לבית-יתומים בירושלים בו לא יידרש לשלם את אחזקת הילדים. הוא נסע לירושלים וכשראה שמדובר בבית-יתומים חרדי דחה את ההצעה הנדיבה. הוא בחר לשלוח את הילדים אל 'מעון גאולה' אשר בהדר הכרמל, שם שילם בעבור אחזקת הילדים וחינוכם. בהחלטה זו למעשה, חרץ צבי את גורלם של שרה ושאול לחיים חילוניים. בהחלטה זו למעשה, חרץ צבי את גורל קיומנו כולנו.

אבי נהג לספר לי כיצד היה בא צבי בכל סוף-שבוע עם מתנות ועם מונית מבריקה. כיצד היה לוקח אותם לטיולים, לרחצה בים או לחברים. גדעון גלילי היה מצטרף אל אותם טיולים והפך לאח רביעי. פעם, מספרת שרה, נתן צבי לאחיו הקטנים שעוני יד. לא עברה שעה קלה ושעונו של שאול היה מפורק לגורמים. כשרצה שרה וסיפרה לצבי על מעשה החבלה, שאל צבי את שאול מדוע פירק את השעון וזה ענה לו כי רצה להבין כיצד זה עובד מבפנים. אם ככה, אמר צבי אקנה לך שעון נוסף.

צבי, איש רעים להתרועע ובעל חוש הומור מוחצן, למד להפנים את כל כאביו ואת כל סודותיו בתוכו. הוא הסיע במוניתו את ה'גדוילים' של ההנהגה הציונית ונסע בשליחותם לדמשק וביירות. השתקנות, בצדה של שליטה בשלוש השפות של תקופת המנדט, סייעה לנהג המונית הצעיר צבי ברזק,  להפוך לאיש חרש של 'שירות הידיעות' בטרם קום מדינת ישראל וכנראה שגם שנים לאחר מכן. המונית של צבי הרחיקה לכת עד ביירות ודמשק ומה שהתרחש שם, נשאר חתום בלבו של צבי.

יכולתו לשתוק ולשמור סוד, בצד אופיו החברותי וחוש ההומור שלו, העלו את קרנו גם בקרב נהגי המוניות של חיפה, ערבים כיהודים, והוא הפך למנהיגם.

צבי התחתן עם אחות רחמנייה בשם שרה ויחד הולידו שלושה ילדים: מולי, ניר ועפרה.

צבי הפך אב לשתי משפחות אך האסונות לא פסקו מלפקוד אותו. על הכל כיסה במשיכת כתף, בחצי חיוך ובהנפת יד.

היום אנחנו נפרדים ממך צבי בתחושת תודה לאין קץ.