הנצחה בקבוצת גבע

מרדכי

כתב חיים רוזן

היום, אור לי"ז כסלו, מלאו 23 שנים לעלייתנו על המקום הזה, ובמקום חג יום העליה על הקרקע, יובל 50 לאחדים מחברינו וכניסת מספר בני המקום כחברים לקבוצתנו - התאספנו הערב לאזכרת חברנו היקר מרדכי, שהשתתף באותו היום לפני 23 שנים בעליה על המקום הזה. הוא לא זכה - כפי שהיה שגור בפיו תמיד עם ההומור שלו: "צריך לגמור מהר את בנין הארץ״ - לא רק לגמור את בנינה, אלא לא הגיע אפילו לחצי יובלה של גבע וגם לא ליובל החמשים של חייו, כי רק בן 49 היה במותו. עניו ונחבא אל הכלים היה תמיד, וכשבאנו לדבר אתו על הצטרפותו לקבוצתנו בכביש טבריה-צמח  אמר: מה אני ומה כוחי שמצאתם דוקא אותי לצרף לחיי קבוצה? כבר אז ידע מה שנדרש מאיש הקבוצה, ופקפק בכוחותיו. אולם אחרי שהחליט ונכנס לא ידע פשרות, הוא דרש קודם כל מעצמו, ותמיד היה בין הראשונים, ככה זה היה בעליה, בעבודה ובהגנה.

מרדכי בן-יהודה

כשהיית נפגש אתו ומביט בפניו, הקורנים כאילו מתוך חדות החיים והשופעים אהבה וטוב לב, ועינך נתקלה במבטו המלטף והסתכלת בחיוך שלא סר מעל שפתיו (אפילו בשעה שהיה קצת מרוגז), ושמעת את דבריו המתובלים תמיד בהלצות –הרגשת כאילו הוקל ללבך וכאילו ניטעה בך אהבת החיים. הוא השפיע גם עליך מחדוות החיים שהיתה שופעת מעל פניו. ורושם כזה עשה עלי גם כשראיתיו בפעם הראשונה.

זוכרני, עוד בימים הראשונים בבואי  לגבע, ישבתי לעבודתי, הנה בא אדם, אמר "שלום" ונכנס אתי בשיחה חטופה,  בחיוך על שפתיו ובליווי הלצה וקטע מאיזו תפילה שזכר היטב. עם זאת הכרתי מתוך דבריו כי לפני איש המדבר בכל הרצינות והמבין דבר לאשורו. רק אחרי שיצא נודע לי שמו, ומאז  נחרת השם הזה בלבי.

ועוד עלי להוסיף, כי כאשר היו מבקשים אותו לעשות דבר מה, איזו טובת הנאה, לא היה בטבעו להתראות כתובע הכרת טובה, על אשר למרות טרדותיו הוא עשה לן טובת-הנאה זו. לא! הוא היה עושה כל זה כבדרך אגב, ובאותה בת-צחוק, ובאותה הלצה.

אזכיר כאן עובדה אחת: ההורים בגבע יסדו במקום מנין. והנה בא יום ערב ראש-השנה ואין ש״ץ שיעבור לפני התיבה. הלכו לכפר יחזקאל וזקן אחד רגיל בתפילות הימים הנוראים התרצה לבוא לגבע, אבל בתנאי שיבואו לקחתו בכלי רכב, כי קשה עליו ההליכה ברגל. פנו למרדכי, והוא ענה באותה בת-צחוק: "חזן לימים נוראים? ודאי, ודאי, הלא דבר הוא!"

ובשעה הקבועה נסע ויביא את האיש ולמחרת ראש-השנה בבוקר החזירהו במכונית, וכך גם בערב יום הכיפורים ולמחרתו, כזה היה מרדכי כפי שהכרתיו ולפיכך היה שמו נישא תמיד בחיבה.

אך הנה נגעה יד הגורל האכזרי ובי' כסלו הופיע שמו בהודעה, ולשם מרדכי בן-י הודה נוספה עוד מלה - "איננו". המלה הנוספת הזאת זעזעה אותי עד עמקי נפשי ותדכאני, כמו שזעזעה ודכאה את כל חברי המשק ואת כל אלה שהכירו אותו. וגם עתה קשה להשלים עם הדבר ואינך רוצה להאמין, כי אמנם לא תרגיש עוד במבטו המלטף, ולא תראה את בת צחוקו, ולא תשמע את דבריו, אבל המציאות היא אכזרית והיא מכה על קדקדך ואומרת: כן... כן...! ואתה מוכרח להודות במציאות האיומה ולומר: הרי זוהי דרך החיים. המות - הוא חלק מהחיים.

בניו, אשר נקוה כי ילכו בדרכיו במסירותם לעמם ולארצם ובאהבת הזולת, והמפעל אשר טיפחו וגידלו והשקיע בו את כל כוחותיו - הם הם שיהיו למצבה חיה לזכרו של מרדכי, אשר לא ימוש מלב כולנו.

הלל מולוצ׳ניקוב

פגישות

כתב י. יציב

זה היה בשכבר הימים...

מהרהר אני במרדכי בן-יהודה - ושוב עולים בזכרוני הימים ההם של הפגישה הראשונה אתו על אדמת מצרים. המסבות: הוא שבוי ואני  זקיף ואנחנו משני עברי גדר-תיל.

כשהייתי מהרהר ברבונותו של הזקיף כלפי השבוי בימים ההם - לא היה ספק כלל לצד מי היא, ממרחק הימים נראית הוודאות מעורערת במקצת באשיותיה. עמידתו של הזקיף על משמרתו, המורמה כסוללה בתוך גדר-התיל שהקיפה את מחנה השבויים, לא היתה עמידת בן-חורין. ואולם השבוי שנמצא בתוך המחנה יכול היה לראות בזקיפו אדם רב-יכולת, החולש על שטח גדול מחירות חייו.

את היחסים בין שני סוגי יצורים אלה הגדיר החוק - ללא יחסים, לאמר - גדד-תיל בין זקיף לשבוי ללא רחשי-אנוש. ואולם משנתקלנו בשבויים האלה, שמרדכי היה ביניהם, פרכס איזה רגש משונה מתחת ללב. ההיתה זאת זמרתם הסלבית בליווי ה"בללאיקה", או היה זה מבטו הבוער והנוקב של עינו השחורה של מרדכי אשר ננעץ בזקיף? על כל פנים - קול ועינים הרסו מחיצות, רחוקים נעשו קרובים.