הנצחה בקבוצת גבע

לזכרה של הלה בן יהודה

כתב חיים רוזן

עם פטירתה של הלה הלכה מאתנו עוד אחת מבנות העליה השניה והשלישית, עוד אחת מהדמויות ההולכות ופוחתות, של יוצרות התנועה הקיבוצית אשר בודדים מהם אפשר למצוא פה ושם במשקים הותיקים.

הכרנו את הלה בבואה לכביש טבריה־צמח, אחרי שהותה  זמן מה ביהודה. היא הגיעה לארץ מיד אחרי גמר מלחמת העולם הראשונה. בתקופת המלחמה התייתמה מאמה ולחמה על קיומה וקיום אחיותיה הצעירות. אז למדה את החיים על הטוב ועל הרע שבהם. קשיי חייה טיפחו בה את הרצון העז, היוצא מן הכלל לחיות ולהתגבר על כל מכשול. רצון אשר ליווה אותה כל ימיה עד היום האחרון. בו הוכרעה על ידי המחלה האכזרית, בה נלחמה בגבורה במשך שנים.

הלה משכה את תשלומת ליבנו בגלל התמצאותה בעבודה ובגלל שמחת החיים שהשתלבו בה ביחד. אחרי יום עבודה ארוך ומפרך, בו אפתה לחם ובישלה מזון, יחד עם עוד מספר הברות, בשביל מחנה בן 400 פועלים ידעה לבלות בערבים בשירה ובריקודים. בהם הצטיינה בצעירותה. היא נמשכה אלינו הודות לליכודנו החברתי שלא הבדיל בין חברים לחברות כך נקשרו הקשרים בינינו. היינו אז מעטים והיא החליטה להצטרף אלינו ולעלות אתנו להתישבות, עוד בטרם נקבע המקום. ואחרי שהחלטנו על המקום, עלתה יחד עם הראשונים באותו יום ששי, י"ז בכסלו תרפ"ב.

מדבריה

אפית הלחם הראשונה שלי בגבע

(לחג ה־40 של גבע) 

את מלאכת האפיה למדתי בכביש טבריה—צמח. כשעלינו משם לגבע לא היה לנו תנור אפייה, אך לשכנינו ב״טבעון״ - כפר־יחזקאל של היום - היה תנור ברזל על גלגלים מימי הצבא התורכי, שאפשר היה להעבירו ממקום למקום.

היה חורף והוחלט בסידור־העבודה, שאני אסע לאפות לחם. בחורף זה היו הגשמים מרובים והבוץ הגיע עד הברכים. מבלי לשים לב למזג־האויר החרפי הקשה, סודרה עוד באותו הערב העגלה, צוידה בקמח, בפחים עם מים (צינורות מים עם ברזים טרם היו בישובים) ובסדריות להסקה. עם שחר פנה אלי ה­עגלון ושאלני: ״האם את לא פוחדת לנסוע בדרך כזאת, בשביל ללא דרך, על פני סלעים, כשהעגלה לא פעם תעמוד על שני גלגלים בלבד?״ כמובן שעניתי לו כראוי לו: ״אדרבא תן לי את המושכות ואראה לך כיצד להגיע בשלום!״

מגבע ירדנו בשיפוע לואדי. העליה לכפר־יחזקאל היתה קשה ומאומצת לנו ולפרדות ולפלא היא כיצד הצליחו הפרדות לעלות עם העגלה עליה קשה זו, כשהעגלה מקפצת ומדלגת והגלגלים סתומים בבוץ.

בכפר עמד התנור בחוץ תחת כיפת השמים ובאוהל שבו לשתי היה קר מאוד. לכן כסיתי את הבצק לאחר הלישה בשמיכות כדי לחממו שיעלה יפה. היו לי חששות מרובים פן לא יעלת הבצק בקור זה וקשה להבין כיצד הוכתר נסיוני בכ״ז בהצלחה: הבצק עלה יפה, וצריך היה להעבירו לתבניות. בינתים התחלתי את התנור בסידריות שהבאנו.

לאט לאט התחמם התנור. תוך שעה צריך הלחם לעלות ועד אז צריך היה התנור להיות חם ומוכן לאפייה. ואמנם התנור באמת התחמם, אלא שבינתיים עלו עננים וטיפות גשם החלו נופלות על התנור החם ורחש הטיפות הקרות על הברזל החם ז־ז־ז החל ל­הישמע. התחלתי להוסיף בקצב מוגבר סידריות לאש ולחכות...

והנה ניגשים אלי חברי הכפר ובאירוניה מתגרה פנו אלי: ״מה זה? ככה נוהגים אצלכם בקבוצה? שולחים חברה לאפות בחוץ והנה גם בגשם משאירים אותך לבדך בלי עזרה?...!״

וכעבור רגעים מספר אני מראה להם: ״הביטו וראו, הנה דמויות נראות שם יורדות מן הגבעה בין הקוצים הגבוהים!״ אלה היו חברינו שבאו, לשמחתי, עם שקים על ראשיהם.

עד מהרה כוסה התנור בשקים. הגשם אמנם המשיך, אך יחד, ברצון משותף, התגברנו. התנור התחמם, הלחם נאפה וחזרנו הביתה ברגל עם גיגית מלאה לחם.

כעת, לאחר ארבעים שנה, אני יורדת לא פעם בשביל, בין החרובים, מסתכלת מסביב, ומעלה בזכרוני את הימים בהם הלכנו לאפות לחם מהגבעה לטבעון, כשהכל היה מכוסה מסביב קוץ ודרדר.

כעת כשמגישים את הלחם לשולחן, אין רואים לפני זה את הבצק שלו, את עיסתו ואת העשן העולה מן התנור.

לצערי, חברינו אשר באו לעזרתי מהגבעה שלנו לגבעה השניה - אינם אתנו כיום. הם לא זכו להגיע ליובל הארבעים של הקבוצה...

הלה