לזכרה של הלה בן יהודה
כתב חיים רוזן
עם פטירתה של הלה הלכה מאתנו עוד אחת מבנות העליה השניה והשלישית, עוד אחת מהדמויות ההולכות ופוחתות, של יוצרות התנועה הקיבוצית אשר בודדים מהם אפשר למצוא פה ושם במשקים הותיקים.
הכרנו את הלה בבואה לכביש טבריה־צמח, אחרי שהותה זמן מה ביהודה. היא הגיעה לארץ מיד אחרי גמר מלחמת העולם הראשונה. בתקופת המלחמה התייתמה מאמה ולחמה על קיומה וקיום אחיותיה הצעירות. אז למדה את החיים על הטוב ועל הרע שבהם. קשיי חייה טיפחו בה את הרצון העז, היוצא מן הכלל לחיות ולהתגבר על כל מכשול. רצון אשר ליווה אותה כל ימיה עד היום האחרון. בו הוכרעה על ידי המחלה האכזרית, בה נלחמה בגבורה במשך שנים.
הלה משכה את תשלומת ליבנו בגלל התמצאותה בעבודה ובגלל שמחת החיים שהשתלבו בה ביחד. אחרי יום עבודה ארוך ומפרך, בו אפתה לחם ובישלה מזון, יחד עם עוד מספר הברות, בשביל מחנה בן 400 פועלים ידעה לבלות בערבים בשירה ובריקודים. בהם הצטיינה בצעירותה. היא נמשכה אלינו הודות לליכודנו החברתי שלא הבדיל בין חברים לחברות כך נקשרו הקשרים בינינו. היינו אז מעטים והיא החליטה להצטרף אלינו ולעלות אתנו להתישבות, עוד בטרם נקבע המקום. ואחרי שהחלטנו על המקום, עלתה יחד עם הראשונים באותו יום ששי, י"ז בכסלו תרפ"ב.
עבודתה הראשונה היתה בסיקול אבנים בוואדי סידר, כדי להכין את השטח לגן הירק הראשון של גבע. היא השתתפה גם בזריעתו ושתילתו של הגן, כי עבודה חקלאית לא היתה זרה לה. אחר כך תרמה חלקה גם בשתילת האקליפטוסים על הגבולות. בוססנו בבוץ למעלה מן הנעליים, כי מגפיים לא היו אז, והכל מתוך שמחת חיים, מבלי להתאונן על הקשיים.
אחר כך בנינו את הצריף הראשון, שחציו שימש למטבח ולחדר־אוכל וחציו לחדר תינוקות, אבל תנור לאפיה עוד לא היה. הלה קיבלה על עצמה לאפות לחם בלילות בתנור של כפר־ יחזקאל, כי בימים הוא תפוש על ידי חברות המושב. היא גם שימשה כחובשת, עד שהגיעה החובשת הקבועה פנינה זרחי, יחד עם האמהות והילדים מכנרת. אחרי שהילדים הגיעו היא נקבעה בתור מטפלת כי לא רצינו שאחת האימהות תטפל בהם דבר שיכול לגרום לקנאה ביניהן.
אחרי שמספר החברות גדל וגן הירק לא סיפק להן די עבודה, החלטנו להכין חצץ לבנינים שנצטרך לבנות. מצאנו, בוואדי אבן המתאימה לחצץ ומספר בחורות, והלה ביניהן, יצאו להכין הצץ בידיים בעזרת פטישים קטנים. בעונת החמסינים הקשים ביותר, כשהזבובונים מזמזמים ועוקצים באזניים ובעינים וגורמים לסבל בלתי אנושי, היתה הלה יושבת על ערימת החצץ שלה, כשהיא שומרת על קור רוחה, ומעודדת את יתר הבחורות. אלה היו צעדיה הראשונים בגבע, וכשנבנו הבתים הראשונים ועברנו לגור בהם, היא הביאה את אביה, שהתגורר אתה יחד בחדר המשפחה. זמן מה עבדה בלול בהתחלתו, בתנאים הקשים של הימים ההם. ואחר כך, כיון שהיתה תופרת בעלת מקצוע עוד מחו״ל, קיבלה על עצמה את הנהלת המתפרה, ובעזרת חברות, שלא יכלו מטעמים שונים לעבוד בעבודות אחרות, היא סיפקה לחברים ולחברות את כל הבגדים, שהצטיינו בפשטותם והתאימו לחיי הכפר והקבוצה. את תפקידה מילאה תוך שמירה קפדנית על השיוויון.
בינתיים החלו מאורעות 1936—1939 וצריך היה להגביר את השמירה גם בחצר וגם בפרדס.
הוחלט שגם החברות תשתתפנה בשמירה. זכורני איך הלה היתה שומרת כשעל כתף אחת היה תלוי רובה ועל השניה תרמיל העזרה הראשונה.
הגיעו ימי מלחמת מעולם השניה, הבנים שגדלו גם התגיסו - אחדים לפלמ״ח ואחרים לצבא הבריטי. ומה רב היה סיפוקה של הלה שיש לה בן בצבא. עם גמר המלחמה היא קיבלה שתי מהלומות בבת אחת: חלק ממשפחתה הושמד בפולין בימי השואה, ומרדכי נפטר ממחלת לב כשהוא במיטב ימיו. אולם הלה לא התמוטטה, היא לא נתנה למרה-השחורה להשתלט עליה, שמרה בשקט על קור רוחה והשתדלה שהילדים לא ירגישו בסבלה. להיפך - היא עודדה אותם לא לפרוש מן החברה ולהשתתף בכל ההופעות.
הגיעו ימי מלחמת השחרור. בני הקבוצה כמו כל בני גילם נושאים בעול: מי כנוטר באיזור, ומי כנהג בשיירות לירושלים ולגוש עציון. האמהות חרדות לבניהן וראשיהן מושפלים. לא כן הלה, היא מתהלכת בראש מורם, חיוך על שפתיים, ומעודדת את האחרות.
עברנו את מלחמת השחרור והתחילה העליה ההמונית מארצות המזרח. כזכור, הביאו עמם העולים כל מיני מחלות. בשביל להדבירן הוקמו בתי חולים בכל פינות הארץ, בבנינים של מחנות צבא בריטיים שנעזבו על ידם, אבל חסרו כוחות שיטפלו בחולים בתנאים הקשים של אז, הלה הציעה את עצמה. כאדם שתפקיד אחות אינו זר לו. היא התקבלה לבית החולים שהוקם בפרדס־חנה, ואחרי זמן קצר היא נודעת כאחת המטפלות המסורות.
באחד הימים תקפוה כאבים והרופאים גילו בגופה גידול ממאיר והחליטו לנתחה.
אחרי הניתוח קיבלה הלה על עצמה תפקיד ציבורי חשוב בוועדה הבין קיבוצית של המחסנאיות במשקים ולא בלי הצלחה. היא נשאה בתפקיד זה עד שהמשק דרש את שובה הביתה למתפרת הילדים. שנים עבדה כמנהלת, אך משהחריפה מחלתה ונזקקה לניתוחים ולהקרנות לא נרתעה מלעבוד כעוזרת. משהלכה ונחלשה, לא ויתרה על שום הופעה במשק, בכוחותיה האחרונים היתה מגיעה לחדר־האוכל, או לאולם, בראש מורם כשבת־צחוק לא משה מפניה. היא קיוותה והאמינה שתתגבר על המחלה ותכננה תכניות לעתיד. היה לה כח חיים עצום, והוא שעזר לה להתגבר על הסבל, עד שסוף סוף הוכרעה. כזאת היתה הלה בחייה ובמותה.
יהי זכרה ברוך.
חיים רוזן