זלמן שלנו
כתב שניאור
ושוב אנו מלווים לעולם הבא את אחד מטובי חברינו - את זלמן ברקאי, ממשפחת ברקמן. אחד ממניחי היסוד של גרעין ״גורדוניה״ בגבע ואריח חשוב לחברתנו בגבע.
זלמן נולד בעיירה קרסלבה אשר בלטביה - קבוץ ציוני יהודי שממנו יצאו חלוצי העם היהודי לארצו ולמולדתו. אם כי הוא היה בן למשפחה לא אמידה ביותר, אבל בן יחיד היה, לא חסכה משפחתו כל מאמץ וקיימה את המצווה הקדושה - "ותלמוד תורה כנגר כולם״. סיים את לימודיו היסודיים בקרסלבה. התיתם מאמו, עבר ללמוד בדווינסק, שם סיים את בית הספר התיכון ונסע ללמוד לצ'כוסלובקיה - מתמטיקה ופיזיקה, כי במדעים אלה התעניין.
אך חידק הציונות המגשימה-החלוצית ורצוו ההגשמה העצמית לא הרפה ממנו והוא מצטרף באמצע למודיו, לאחר גמר שירותו בצבא הלטבי, לתנועת ״גורדוניה״ ומעניק לה מיכולתו התרבותית והציונית ולבסוף עולה ארצה ומגיע לגבע ב-1936.
רק לפני מספר שבועות ציינו חמישים שנה להיותנו בגבע והוא כבר אז שכב וסבל, אבל רצה ולו אפילו למספר רגעים, להיות עם חבריו לגרעין ולקבוצה במעמד חגיגי זה, אבל גם זה לא ניתן לו, כי חלש ותשוש היה בגופו ולא ברוחו.
זלמן היה חולה לב עשרות בשנים, אבל הוא, רעיתו יונה, בנותיו, חתניו ונכדיו למדו לחיות עם מחלה רעה זו. ולא במעט יש לזקוף לזכותה של יונה רעיתו ובנותיו, את היכולת להתגבר על מחלה קשה זו, לדעת להתמודד יום יום ול״החזיק מעמד״ עד שבאה המחלה הממארת חשוכת המרפא, בשנים האחרונות, והכריעה אותו. באחת המסיבות המשפחתיות הפנימיות, ברך זלמן את רעיתו יונה ובנותיו וכל בני המשפחה והחברים שהוזמנו וציין במפורש שהודות ליונה וטיפולה, מסירותה ואהבתה ללא גבול - הוא גבר על מחלתו. ואכן כך היה הדבר.
הוא הגיע לגבע והתחיל לעבוד, לאחר שפשוף קל בכל מיני ענפים - באחד הענפים הגדולים אז - בענף המטעים. עבד בו מספר שנים, התמחה בו ונחשב לאחד מ״יודעי הדבר״ בענף זה. היה אהוב ומקובל על כולם, כי ניחן בסבלנות ובסובלנות, באורך רוח, בתבונת חיים בריאה ובתבונת כפיים.
כאשר רבו צרכי החינוך בגבע, נקרא זלמן לתת את חלקו בחינוך במקצועות שלו, אבל לאו דוקא בהם. לימד בבית ספרנו המקומי, הדריך ולימד ילדים עולים, ביחוד יש לציין את הדרכתו את "ילדי סוריה״ שהוציא אותם לדרך המלך והם עתה אזרחים נאמנים למדינה. הוא היה להם כאב נאמן, כי היו זקוקים לחום משפחה ממנה הם נעקרו והועלו ארצה.
לימד עשרות שנים בבית הספר המשותף והיה בין מקימי מעבדות הכימיה והפיזיקה החשובות והקים דורות רבים של תלמידים שברובם משמשים נדבך חברתי למשקי עמק חרוד.
לזכותו של זלמן, לאורך רוחו, סבלנותו והתמדתו, יזקף טיפולו הנאמן, הצמוד והמסור בחברנו שלום ידין. כמה אורך רוח, סבלנות, רצון טוב, ואהבת אדם, ורצון לעזור לזולת במצוקתו, צריך כרי להחזירו ליכולת המינימלית להתבטא, לדבר, פשוט להתחיל הכל מבראשית? וזה עשה זלמן כל יום, במשך שנים למען שלום ידין ז״ל. בכוחות משותפים של שניהם הוצא שלום ממצוקתו הנוראית. זה היה אחד ההישגים המרטיטים של זלמן בן האדם, החבר והמוכן לעזור לזולת. זכות כזאת נזקפת רק לאחד מל"ו הצדיקים.
פרט לידיעותיו בעבודה, במדעים המדויקים, ביהדות, היתה לו תכונה מועילה וחשובה נוספת והיא - תבונת כפיים בלתי רגילה. כל מכשיר מדויק, בבחינת בלתי ניתן לתיקון, הוא בכוח סבלנות היה מתקנו, נהנה ומהנה את האחרים.
כמה אהבה ידע להעניק גם לבני משפחתו במעשי ידיו בכל שטחי החיים, אבל הכל בצנעה, בשקט ובעיקר באהבה ויעידו מעשי ידיו הרבים, הנאים והמהנים בחדרם, אצל בני משפחתו וגם אצל חברים וידידים.
תחנתו האחרונה בעבודה היתה - "בקרה". פה כאילו צמחו לו כנפיים מחדש והחל לשחות בים המדעים המדויקים ועל אף מחלת הלב הקשה שליוותה אותו עשרות בשנים - הוא עשה פה גדולות ונצורות במפעל להנאתו ולסיפוקו ולרווחת המפעל והמשק, ועל כך היתה גאוותו. גם כאשר שכב בחדרו ומחלתו החדשה, הממאירה, לאחר ניתוחים, גברה, וידעה המשפחה, ידענו אנו ונדמה לי שגם הוא ידע - אפילו בבית-סביון, ככל שידו השיגה וכוחו הפיזי עמד לו - בכוחות אחרונים, אפשר להגיד בתמצית דמו, עשה מה שהוא יכול היה והפציר בחבריו לעבודה והמטפלות והמטפלים הנאמנים בבית-סביון, שיביאו עוד עבודה, עוד. זהו כוחה של העבודה שאין לה שעור...
יונה חברתי מנעורים ומהתנועה ובגבע - את, אתם, אנחנו צריכים להיות ראויים לזכור אותו היטב במיטבו ולהוריש את מורשתו הנפלאה לדורות הבאים.
לא ימוש זכרו מאתנו לעולמים.
שניאור רצין