״במקום שאין אנשים - השתדל להיות איש״
כתב יאיר זק
בוקר אחד בראשית שנות הארבעים (לפחות כך זכור לי) מצאנו את זלמן בכתה. לא הכרתיו כמעט. ידעתי רק שהוא עובד במטע. בקול שקט אמר לנו שבקשו ממנו ללמדנו מתמטיקה, והוא מצדו ישתדל לעשות זאת. מה לעשות, הנוסחא מלמדת שכך וכך צריך לפתור את התרגיל. אבל אם החלטנו להתעקש (ולרוב כדי לבזבז את הזמן, מעשה תלמידים מובהק), היה זלמן לוקח את החומר הביתה ולמחרת אומר שבדק ומצא שאכן צדק אתמול (מה שהיה ידוע לכולנו). במשך הזמן התרכזה קבוצה של תלמידים בכתתנו שהחליטה להפריע פחות וללמוד יותר. וכל השנים תודתי נתונה לזלמן על הידע הבסיסי והראשוני בשטח הזה.
מאוחר יותר התחיל ללמדנו גם מלאכת יד, יותר נכון כריכת ספרים.. בקשו, הוא אמר, אז הסכמתי. ידי זהב, עבודה מדויקת וחוט של סבלנות וטוב טעם על כל מה שהוא עושה. הימים ימי מלחמה והקושי להשיג כל חומר הוא עצום. זוכר אני איך היינו מכינים את הנייר לעטיפה החיצונית. משהו שמזכיר את צבעי הידיים של הילדים היום.
יוצאים לטיול. טיול של הימים ההם, קילומטרים רבים של הליכה ברגל עם ילקוטים על הגב. זלמן מצטרף לטיול בגליל. צריך ללכת אז הולכים. בטוחני שלא היה לו קל, אבל לא שמענו הגה. חמסין בהרי הגליל ואנחנו בואדי קורן בין הסלעים הלוהטים. חלק כבר מותש סופית ואנחנו, ה״אריות״ שבחבורה, רצים להביא מים. זלמן ממשיך ללכת כי פשוט צריך.
עם סיום בית הספר, אנחנו נפרדים כבר כידידים. אבל בדרך הטבע נפגשים פחות. פה ושם אני נעזר בזלמן בזמן לימודי בטכניון. זלמן חולה, אני בא לבקר. ועיניו כאילו אומרות "מה לעשות, גם זה צריך לעבור בחיים". אבל בעקשנותו השקטה, שכוחה ככוח המים השוחקים סלע, אינו מוותר והוא עובר לעבוד בבקרה. והרי צריך משהו לעשות, אז עושים ואם עושים, למה שלא לעשות טוב ויפה. ואם כבר יש עבודה, גונבים עוד שעה אחרי הצהרים."רק באתי להסתכל ככה...״
והסוף של סבל שקשה לתאר ועדייו אני כאילו שומע - אם ניטל עלי לסבול... מה לעשות, סובלים - בשקט, בגבורה שאין לה גבול.
תרומתך למסכת חיינו, זלמן, מיוחדת במינה היתה, ואולי אסתכן ואומר ראויה להערצה.
יהי זכרך ברוך. אני גאה לחשוב שהייתי תלמידך וידידך.
יאיר זק