הנצחה בקבוצת גבע

דברים לזכרה של רינה ז״ל, שהעלו בשיחה עם בני המשפחה:

 אלברט, אסתר, שמחה, יוסף ורחל'ה

רינה נולדה בשנת 1917 להוריה אסתר ואהרון נידם, בעיר טנג'יר שבמרוקו, שהיתה אז תחת שלטון ספרד. בת רביעית מתוך חמישה ילדים. משפחת נידם היתה מהמשפחות האמידות בעיר.

בקהילה היהודית היתה רינה ידועה בקיום מצוות למען מעוטי יכולת, אך תמיד הצטנעה בהליכותיה, כדי לא לפגוע ברגשות הזולת. כך המשיכה גם לאחר נשואיה לבעלה נסים, אביהם של חמשת ילדיה, שהיה סוחר בתבואה ותוך כך, ציוני פעיל, שהעביר במחתרת נשק לישראל וחלם לעלות לארץ עם כל המשפחה.

בגיל 32 התאלמנה רינה ובעלה לא זכה להגשים חלומו. אלברט, הבכור, הגשים משאלתו של האב ועלה לארץ ומאוחר יותר, דאג לצרף אליו את אמו ואת אחיו הקטנים.

רינה עלתה לארץ ללא הכשרה והכנה מוקדמת למציאות בישראל של שנות החמישים ובוודאי שלא לחיי קיבוץ. עברית לא ידעה. מכאן, שהיו לה חבלי קליטה קשים בשנותיה הראשונות בגבע. למרות כל אלה, מצאה בגבע את מקומה, חינכה את ילדיה לאהבה ולדאגה לזולתם.

רינה היתה נעימת הליכות, חרוצה ומצפונית והקרינה מתכונותיה לכל הסובבים אותה, כשהיא מוקפת באהבת ילדיה ונכדיה, להם הקדישה מיטב שנותיה.

בגבע כבניכר, ידעה לבטא בדרכה שלה את יחס הכבוד לזולת. העריכה כל דבר שנעשה למענה ולמען ילדיה והיתה אסירת תודה על כך.

רינה, שהיתה שומרת מצוות ומסורת, ידעה לשלב את אמונתה הדתית בחיי החברה החילונית בגבע. רוב שנותיה עבדה בהתמדה ובמסירות במטבח ודאגה לשומרי הכשרות, עד שחלתה.

בשנות מחלתה קוותה, לשוב לעבודת המטבח ולא יכלה, אך לא ויתרה, ביקשה שתסופק לה עבודה לביתה ובנאמנות רבה הרכיבה חלקים לביח"ר ״בקרה״ וכל זאת כדי לא להיות לנטל על החברה.

במשך כל תקופת מחלתה, זכתה רינה לתמיכתם ולטיפולם של ילדיה האוהבים, שכך גמלו לה על כל שהשקיעה בהם והקריבה בחייה למענם.

בשנה האחרונה, משהחמיר מצב בריאותה, עברה להתגורר בבית ״סביון״, בו המשיכה לקבל טיפול מסור ואוהב מהצוות המטפל ומבני המשפחה. עד יומה האחרון ידעה להעריך כל מאמץ שהושקע למענה ובטאה זאת בכל הזדמנות: אם במבט חם ואוהב ואם במלה טובה ובחיוך.

רינה, היית אהובה על כל סובביך וכך גם נזכרך לעד.

ת. נ. צ. ב. ה.

רינה

כתבה דבורהלה בן יהודה

כשמשפחת בן-שמעון באה לגבע, הביאה איתה רוח אחרת, מעולם אחר, שלא פגשנו בו ולא ידענו עליו.

היינו ילדים ושמחה למדה בכתתנו. עולים בזכרוני חוויות ילדות משותפות הקשורות בחדר האמצעי, הקטן, בו גרה רינה עם כל ילדיה.

אהבנו לבוא עם שמחה לחדרה, שהיה כמעולם אחר - את הקירות כיסו שטיחים, עליהם נמרים ואריות בצבעים חזקים ומבהיקים, שהסיעו דמיוננו למקומות רחוקים. בחדרים היה ריח אחר, של תבלינים ומאכלים, שהיו חדשים לנו. חפצי הנוי והמשחקים היו כל-כך יפים בעינינו, ואחרים.

במשך השנים, ביודעין ולא ביודעין, רצינו ללמד את רינה וילדיה את העולם שלנו, ובאמת, במשך השנים היה ביתם דומה לבתי הורינו. אבל עם כניסתה של רינה לבית-סביון, הרגשתי שאני חוזרת לאותם ימים לאותם ריחות, למאכלים שכל-כך אהבתי - שהמתוק היה מתוק עד הסוף והחריף - צרב את לשוני, ולשטיחי הקיר הצבעוניים, המבריקים.

עם כל מה שהצלחתי ללמד את רינה, תפסתי כמה הרבה למדתי מכם - משפחה מארץ אחרת, ש״נפלה״ לעולם אשכנזי ולצבעי החום והבז' החדרתם את צבעי האדום והירוק, את האחריות והאהבה ללא גבולות וללא סוף - לאמא! מסירות ללא סייגים ואת הכנסת האורחים.

תמיד, בכל אירוע ושמחה שהיו לי, ידעה רינה להביע בדרך שהתאימה לי ולה - ע״י עוגה יפה ומתוקה.

גם במחלתה האנושה, כשהיתה מרותקת למיטה, ידעה תמיד לומר תודה ולחייך בחיוך המבקש ״סליחה, לא רציתי להטריד...״ בכל יום שישי בקשה בשקט להדליק לה את נרות השבת. רינה, ריחנית, חמימה ובצחוק על שפתיה דאגה להבהיר לי, שבכל-זאת לא כדאי לכעוס על אלוהים... והיא, שכל כך דאגה לשמור מצוותיו, הפעם לא שמע אותה... גם לו היא סלחה.

נשאר לי רק להודות לך, רינה, ולכל משפחתך על העולם האחר שנתתם לנו להציץ לתוכו וללמוד מכם –

באהבה, דבורה'לה

בבית

כתב משה אבן צור

באריג חייה של רינה בן שמעון, טוויים אנשים שונים, פינה חמה היתה לה עם כמנין וחצי שומרי מסורת אכילת אוכל כשר.

רינה באה לגבע ממסורת יהודית מרוקאית וכללי השולחן הכשר היו נהירים לה. בשיטת המטבח הקבוצתי, רינה היתה כמו ״מוסד״ כשלעצמו, יתכן שגם ״ועדת הכשרות״, המקבלת משאלות והמוציאה אותן לפועל, כל זמן שהן לפי כללי ה״שולחן ערוך", תרתי משמע.

ואכן, רינה היתה ״אשר על המטבח הכשר״, ממלכתה... - היתה חדרון קטן, ארבע על ארבע אמות ובו כיורים, מדפים ואלוניות, מופרדים למאכלי בשר לחוד ומאכלי חלב לחוד. ונדמה לי, שהיתה גם ארונית, עם מדף מיוחד, לבוחני טעמים מזדמנים, או לנכדים כי באו למטבחה...

את שולחן האכל היתה עורכת בקפידה עם תשומת לב לכל אחד מאוכליה, ואנו זוכרים שלכל אחד ואחד היה מקום קבוע (שמור) ולכל אוכל, ה״דיאטה״ שלו. האוכלים בו, היו לרוב סבים וסבתות של חברי הקבוצה, שהיו שומרי כשרות, ועמם הסבו יום יום גם כמה מתושבי עפולה, שהיו עובדי בנין קבועים בגבע.

לרינה בן שמעון, עליה השלום, כנהוג במסורת, בחגים רבים, זכרון ואבל וכמובן שבתות, היה סדר זמנים מיוחד, שהוא אינו סוד, אך, הסוד היה - מה רינה מכינה להפתעה, מנה שלישית לסיום.

ולעתים, כשהתחשק לי משהו מיוחד, מסורתי מרוקאי וחגיגי, מספיק היה אם עמדתי בפתח מטבחה והיתה אומרת "טוב שבאת״, כדי לא להביכני, כי ידעה שערב חג היה... ומשהו עם גבינה אמצא אצלה במקרר.

ואכן, נהנינו מטוב לבה וכשרונה וכן היתה גישתם של אוכלי הכשרות בגבע.

רינה חלתה וזה עתה נפטרה, זכרונה לברכה, נדמה לי שגם ״המטבח הכשר״ מת מות נשיקה.ובערב זה, של אזכרה לעילוי נשמתה, אולי נאמר, שמעשיה באותן השנים הן צוואתה - להיות אוכלי כשר.

ת.נ.צ.ב.ה.

משה אבן-צור