דברים לסיום
כתבה נוגה
רוצה לספר לכם נכדות ונכדים, בני ובנות משפחה וחברים יקרים על אבא שלנו: סבא נחמן. בואו נכיר אדם נפלא ואהוב, אדם שליבו רחב וטוב, שהמשפחה אצלו היא מעל הכול.
סבא נולד בתשיעי לאוגוסט 1928 בשם נסטור מונדקה בצ'ילה שבדרום אמריקה בעיירה קטנה בשם קומפאו. להוריו קראו טובה ויוסף מונדקה. אמו טובה מתה בזמן הלידה והסבתא מרים מאראבולי דל פילאר גידלה אותו. אביו יוסף נשא לאישה את אורליה ואיתה נולדו לסבא עשרה אחים ואחיות.
סבא הבכור למד בבית הספר בקומפאו 6 כיתות. הוא הצטיין בחשבון ומסבתא למד לדקלם פסוקים מן התנ"ך כתנאי ליציאה מן הבית למשחקים עם חבריו. סבא הצטרף כנער צעיר מאוד לעבודה בנהיגה במשאיות של המשפחה. למרות מחאותיהם של אביו יוסף והסבתא מרים. בעידודו של אביו יוסף והדוד גרגוריו התחיל סבא לרקום את החלום לעלות לארץ ישראל. הוא יצא להכשרה אך אז קרה אסון במשפחה והאב יוסף – נהרג בתאונת דרכים והוא בן 42.
בשנת 1954 החליט סבא נחמן, בחור צעיר שכבר הספיק לשרת בצבא בצ'ילה, לא לוותר על החלום לעלות לארץ ישראל ולהקים שם את ביתו. עם שניים מאחיו, גרשון וחנוך, עלה לארץ כשאיתם בת דודתם יהודית.
ב- 1955 הגיע סבא נחמן לגבע. הכיר את סבתא רותשן שלנו – רות גרוברט. הם התחתנו והקימו משפחה.
אל מלכה ורון הצטרפנו אנו: נוגה ורועי.
בגבע עבד סבא בחקלאות: שתל פרדסים, אסף תפוחי אדמה, אח"כ עבד במחסן התערובות ומשם יצא לעבוד כנהג משאית בקואופרטיב בית-שאן חרוד. סבא עבד שם כנהג 37 שנים.
בגיל 71 נפרד סבא מהמכונית הגדולה, מחבריו הנהגים ומהקואופרטיב בית שאן חרוד וחזר לעבוד בגבע. הוא השתלב כנהג בית, נהג בריאות וכפועל במפעל בקרה. שם עבד כל יום עד לפני חצי שנה. "העבודה היא חיינו" היה מסביר לנו ומוסיף: "צריך להרוויח את ארוחת הצהרים".
סבא שלנו אוהב לדוג – ולא מוותר על הדיג גם כשהגוף כבר חולה וכואב. השלווה הנסוכה על פניו כשהוא יושב מול מי הבריכה ונהנה מהאוויר ו ומהדגים המפרפרים בקצה החכה. לפעמים גם "מרים את המרפק" – כך כינה סבא את שתיית הבירה בימים חמים ושתייה חריפה במסיבות ובאירועים. וגם ככה במשך החיים אוהב להרים את המרפק עם חברים ידידים ומשפחה שבאים לבקר. סבא שלנו אוהב אנשים – אוהב לארח ולהציע לבאים אליו את כל מה שיודע שהם אוהבים. סבא שלנו – שתמיד מביא פרח. שתמיד ממציא לסובבים אותו, אנשים וחיות, את השמות שהוא בוחר להם. סבא שלנו שהוא האבא החזק והמגן עלינו עוד מילדותנו, שלא מרשה לגזור את השיער שלי (של נגה) כי אישה צריכה להיות עם שיער ארוך. וכל מי שמסתפרת מיד זוכה לכינוי: חוגלה. סבא שלנו שרואה תמיד את החלש מסביבו ומפנה לו מקום – בשולחן הארוחה בחדר אוכל, ובליבו. מזמין לביתו ומתעניין בכל אדם בודד שנקרא בדרכו. סבא שלנו שכל כך הרבה שנים הוביל את הרכבת המשפחתית שלנו קדימה כשהוא בראש – הקטר החזק, הרגיש, עם הלב הטוב והגדול שלו שיודע להעניק לכל אחת ואחד, שיודע להתעניין בנו ולענות לשאלה: "מה שלומך?" את תשובתו הקבועה "יותר טוב עכשיו ששמעתי את קולך".
נפרדים ממך,
אוהבים וגאים להיות המשפחה שגידלת עם אימא שלנו רות.שמחים להיות חלק מהחלום שלך שהתגשם, החלום שרקמת בנעוריך, החלום בו רצית להקים את ביתך בארץ ישראל. כולנו פה היום איתך וסביבך אוהבים ובוכים על שתמו הימים איתך על האדמה הזו.
מבקשים סליחה אם לא עשינו את כל מה שביקשת ומקווים שהגעת לעולם שכולו טוב. נוח על משכבך בשלום אבא אהוב שלי, הכי חזק בעולם.
נגה,
שגם אני מסתובבת כבר שנים רבות עם הכינוי לו זכיתי ממך – דבק. שמסביר כל כך את הקשר החזק, החם והכן, ארוך השנים, בינינו.