מתוך עבודת השורשים של שירי
סבא מספר לשירי:
אני גדלתי אצל סבתא שלי, מרים מראבולי. כי אמא שלי מתה בזמן שילדה אותי, מאיבוד דם. ואבא לא ידע לגדל תינוקות. אז אמא שלו - גידלה אותי. היא היתה מלמדת אותי פסוקים מהתנ"ך ועלי היה לדעת אותם בעל פה. לסבא היה תפקיד בקהילה היהודית הקטנה בעיירה קומפאו. היום אני חושב שהוא היה מל את התינוקות הבנים. כי בכל פעם היו מגיעים עם "חבילה" עטופה שמתוכה עלה בכי של תינוק והסבתא הייתה מוציאה אותי מיד מהמטבח והדלת הייתה נסגרת ואחר כך הייתי שומע בכי חזק של תינוק ואחר כך היו האנשים עם ה"חבילה" עוזבים את הבית. פעמים רבות הייתי מציץ למטבח ורואה את סבא שלי מניח כפות ידיים על ראשו של מישהו ומתפלל. אני זוכר שבילדותי חגגנו את החגים של היהודים ושמרנו על שבת. אני זוכר שהיינו ישנים בסוכה שבנינו אפילו כשירד גשם. בשבת הייתה סבתא מבשלת את האוכל בבור בתוך האדמה. שם היו גחלים והסיר הגדול היה מלא בכל טוב שהכינה סבתא - והיה מתבשל שם ונשמר חם במשך השבת. היינו מקבלים עיתון ששמו היה "העולם היהודי". אני הייתי מביא את העיתון הביתה. ולא הראיתי לאנשים מה יש לי ביד - כדי לא להבליט את היהדות של המשפחה. הקהילה היהודית בסנטיאגו הבירה הייתה מעבירה לקהילה בקומפאו תרומות. ואילו 10% מהתרומות היינו שולחים לפלסטינה.
בגיל 18 גוייסתי לצבא של צ'ילה. שירתי שנה וחצי שירות חובה כפי שנדרש כל צעיר צ'יליאני לשרת. אבא שלי נהרג בתאונת דרכים כשהיה בן 42 שנים בלבד. אני הייתי כבר בן 20. ואבא שלי תכנן בעזרת הדוד גרגוריו לעלות לארץ ישראל לפלסטינה. אבל האישה שלו - אורליה התנגדה לעלות לארץ ישראל לאחר שאבא נהרג. ואני המשכתי בעידודו של הדוד גרגוריו את ההכנות לעליה לישראל. בסנטיאגו הבירה היה איש בשם אלכסנדר פילובסקי שהיה מכר וידיד של המשפחה, והוא עזר לי להתכונן לעליה. לקחתי איתי את גרשון וגם את חנוך. נסענו להכשרה בסאן ברנרדו. שם הייתה איתנו גם בת הדודה שלנו יהודית. בהכשרה למדנו הרגלים וסגנון עבודה. למדנו חקלאות, גידלנו פרחים, היה לנו לול והיו גם סוסים. שאותם היינו מוכרים בעיר הקרובה. למדנו קצת עברית. המדריכים בהכשרה היו שליחים שבאו מישראל ועשו הכל כדי להקל עלינו את ההשתלבות בישראל כמה שיותר מהר. היינו בהכשרה כשנתיים. אורליה - האמא של חנוך וגרשון התנגדה לעלייתם לישראל. וכששמעה שאינם מסכימים לחזור הביתה הכריזה עליהם כמתים וישבה עליהם שבעה. חנוך היה עדיין קטין, בן 15 ולכן הזדקק לחתימה של אימו כדי לצאת מצ'ילה. חנוך עשה שביתת רעב אבל שום דבר לא שיכנע את אימו לחתום לו על יציאה מהארץ. היא סירבה לחתום ולכן היה צריך להבריח אותו. ואז שלושתנו ברחנו לארגנטינה דרך הרי האנדים כדי שלא יעצרו אותנו. נסענו במכונית. בעיירה קטנה ליד בואנוס איירס שבארגנטינה עלינו על אונייה בשם: קוריינטס ואיתה הפלגנו לאיטליה. שאר חברי ההכשרה נסעו בדרך אחרת כי לא נאלצו להימלט. נסענו לג'נבה שבאיטליה נסיעה שארכה חודש וחצי. היו הרבה עצירות בדרך. בג'נבה חיכינו שבוע ואז עלינו על אוניה בשם פטצ'י (=שלום). שטנו בה כשבועיים והגענו לנמל חיפה. שם חיכו לנו חברי גבעות זייד. ב-1954 עליתי לארץ והתקבלתי לגבעות זייד. הייתי שם כשנה עם עוד חברה שעלו מארצות דוברות ספרדית. אחר שלחו אותנו להכשרה בקיבוץ גבע שבעמק יזרעאל. את חנוך ויהודית שהיו צעירים מאוד שלחו להכשרה בקיבוץ איילת השחר. ב-1955 הגעתי לגבע. שם פגשתי את רות גרוברט - רותשן. התחתנו לאחר שנה ונולדו לנו נגה ורועי. לי יש בן נוסף בשם רון. שאת אמא שלו הכרתי בהכשרה בגבעות זייד. היא גידלה את רון והם מתגוררים בעיר אשדוד. בגבע עבדתי בחקלאות בערך שלוש שנים. שתלתי פרדסים, אספתי תפוחי אדמה, ועבדתי באסם התערובות. כחמש שנים. אחר כך רציתי לנהוג כמו שעשיתי בילדותי והתחלתי לעבוד בקואופרטיב בית שאן חרוד. שם נהגתי משאיות 37 שנים. משם חזרתי לעבוד בגבע כפועל במפעל בקרה. הייתי נהג בית ועשיתי כל מה שהיה נחוץ בשביל הבית שלי - גבע.
אני רוצה לפרט על התקופה בה עבדתי בקואופרטיב בית שאן חרוד. התחלתי לעבוד שם בשנת 1962 כנהג משאית. הייתי מוביל אספלט ממחצבת נצרת לגליל. בתקופה ההיא בנו את המוביל הארצי ופיתחו תשתיות בגליל - סללו כבישים. הובלתי גם גרעינים למאכל בהמות ממפעל "דגון" שבחיפה. והייתי מחלק את הגרעינים לקיבוצי העמק ועד ל"צמח" שליד הכינרת. הייתי משכים לעבודה בשעה 4:00 בבוקר וחוזר הביתה בשעה 18:00 בערב. ואז הייתי צריך לנסוע בין השדות ולאסוף את התוצרת החקלאית שנאספה בשדות העמק ולהעמיסה על המשאית שלי. לפעמים יצא שהייתי ישן 2-3 שעות בלבד בלילה. עבדתי הרבה והעבודה הייתה קשה. אבל העבודה היא חיי. החלק הקשה ביותר היה שלא ראיתי את הילדים שלי רועי ונוגה. בתקופת מלחמת ששת הימים וגם ביום כיפור גויסתי למילואים כנהג של מוביל טנקים.בששת הימים היינו עמוסים בטנקים כשלושה שבועות וחיכינו להוראה לצאת לדרך. ישבנו ברביבים שבנגב. התקופה היתה מאוד מתוחה ולא ידענו אם תפרוץ מלחמה. אני עובד כנהג משאית מצעירותי. הייתי נוהג במכוניות של אבא שלי עוד לפני שהיה לי רשיון נהיגה. צ'ילה היא מדינה מאוד צרה וארוכה והררית. הדרכים הארוכות ממקום למקום יפות ולפעמים מאוד תלולות ומסוכנות. אבא שלי נהרג כשנרדם על ההגה בזמן נהיגה באחת מהדרכים הארוכות האלה. הוא נשרף במכוניתו.
אני אוהב את הנהיגה, את השליטה במשאית הגדולה, את הדרכים היפות, את האנשים שאני פוגש בדרכים. במשך השנים הרבות שעבדתי בקואופרטיב הוטל עלי ללמד נהגים צעירים שהצטרפו לקואופרטיב - איך לנהוג במשאיות הטריילר, הייתי נוסע איתם ומנסה ללמד אותם לנהוג במשאית הגדולה ברגישות, ובעדינות רבה. מתוך ידיעה שכל תזוזה קטנה שלהם על הכביש - מניעה את העגלה שנגררת אחריהם בתנועה גדולה יותר ויכולה לגרום לתאונות ולפגיעה במכוניות קטנות הנמצאות בסמוך למשאית. זכיתי כמה שנים בפרס הנהג הזהיר ונסעתי עם המשפחה לטקסים בהם קיבלתי תעודה וגם מתנות. אחת מהמתנות הזכורה לי הייתה שתי מיטות מתקפלות עם מזרונים דקים. ומאז נפתרה הבעיה איך להלין את הילדים שלנו בימי שישי כשהיו ישנים בחדר של ההורים ולא בבית הילדים. החדר שבו גרנו היה קטן ולא היה מקום להשאיר בו שתי מיטות פתוחות באופן קבוע. כשקיבלנו את שתי המיטות המתקפלות הן שימשו פיתרון מצוין להתארגנות של הלינה בימי שישי בחדר. תמיד שמחתי לחזור מימי העבודה הארוכים הביתה. לפעמים רות והילדים היו באים לקראתי כשהם צועדים בחשכה לצד הכביש המוביל מגבע לכביש הראשי. הם מאוד התגעגעו אלי וקשה היה להם לחכות לי בחדר. לפני כעשר שנים התחדש הקשר עם אחותי הצעירה רותי שנשארה בצ'ילה. ומאז היא ביקרה כאן ואני נסעתי לבקר אותה ואת המשפחה שלה בצ'ילה. היא היחידה שנשארה בחיים מכל האחים והאחיות שלי שנשארו בצ'ילה. כשהייתי בביקור בצ'ילה התרגשתי מאוד לראות את העיירה קומפאו, את הבית בו נולדתי ובמיוחד התרגשתי כשביקרתי בקבר של סבתא שלי - כי היא זו שגידלה אותי ועד היום אני מתגעגע לחום ולאהבה שהיא הרעיפה עלי.
(שיכתוב השיחה: נוגה פסקה)