דב דורון

 

נולד בפולין  8.12.1920

עלה לארץ   1934

נטמן בגבע  6.07.2006

י' תמוז תשס"ו

אבא ואני

 

אתמול אבא נשק לי

כשהייתי חצי רדומה

הוא לא היה מנשק לי

לו ידע שאיני ישנה.

 

ידי איכר על כתפי הדקות

היו כמו רגבי אדמה

הוא לא היה מעז כך לגעת

לו ידע שאיני ישנה.

 

אולי הוא ידע אבל לא אספר לו

שגלוי וידוע סודו, 

אך אודה לאלי

או ליד המקרה

שרככה אתמול את ידו.

 

דינה

דב דורון  (זוננשיין)  

כתב אלי גורן

 

עבדנו יחד קרוב לעשרים שנה, כאשר דב בא לקטוף אשכוליות, לפעמים בגשם, בהתמדה שאין לה גבול.

דב נולד בשנת 1920 בטשורטקוב בפולין, עלה לארץ בשנת 1934.

אחותו הבוגרת גמרה את לימודיה בשנת 1934 והעלתה את כל המשפחה לארץ ע"י קבלת אישורים בריטיים (סרטיפיקטים).

התנאים בארץ היו מאד קשים. אמו היתה עוברת בבתים ומוכרת סחורה כדי להתפרנס.

דב למד בבית-הספר בסמת בטכניון, הדריך בפלוגות הפועל נערים ונערות כדי שיביאו עולים לארץ.

דב גם הכין סירות וספינות ביניהן גם את הספינה שנקראה ארלוזורוב. דב היה נווט בשתי ספינות מעפילים.

כל סירה או ספינה שדב היה מכין לשיט, הייתה מצטיינת.

אבא הולך עכשיו בדרכו האחרונה בעולם הזה,

ממהר להיפגש עם בתו האהובה דינה

כתב חגי

 

אבא תמיד מיהר. כדרכם של אנשים שכל חייהם יצירה, תמיד רדפה אותו התחושה שהוא לא עושה מספיק. אבא בער בלהט של עשייה. הוא עבד במסירות עצומה, ובמהירות עצומה ובמיומנות מדהימה, המון שעות ביום, כל יום, כל השנים.

כשאני אומר "כל יום כל היום" אני מתכוון לכך. אבא תמיד עשה, אבל לעולם לא עשה דבר למען עצמו, אלא תמיד למען אחרים. מתוך גישה זו לחיים, אבא לא הכיר בצורות הבילוי המקובלות. או מוטב לומר, הוא התייחס למה שאנו מכנים "בילוי" בדרך היהודית המסורתית, המשתקפת בעברית המקראית: "בילוי" מלשון "בלייה", ומלשון "הבל הבלים". לפיכך מעולם לא חשקה נפשו בנסיעה לחו"ל. לפיכך הוא מעולם לא בילה לילה אחד בבית מלון. הוא מעולם לא היה בתוך מסעדה או בית קפה. הוא מעולם לא היה נכנס לקולנוע. הוא אפילו לא ראה טלויזיה.

מכתב לדב

כתבה אילנה 

 

איך כותבים לאדם שהיה לו חלק חשוב בחייך - ועדיין הוא חלק מהם...אנחנו יושבים בגינה על ספסל מתחת לעץ הפקן שדוב שמר לצבוע אותו מדי פעם וכרגע המצב שאין דוב וכמעט כבר אין ספסל.

קורה שלפעמים ננעלים במקלחת - והתגובה הראשונה לרוץ לבקש עזרה מדוב...עוד בשנת חייו האחרונה כשדוב בקושי הלך ובקושי ראה - הייתי באה בשעת מצוקה. זה קרה בערב ודווקא בליל שבת. אחד הבנים ננעל במקלחת, ואני בלי לחשוב הרבה רצתי אל דוב... צביה הסתכלה עלי כאילו הסתובב לי בורג, ודוב פשוט היה מאושר לראות שעדיין צריכים אותו וגם פונים. הסוף היה שהוא נתן לי את המפתח שלהם... - אני מקווה שלצביה יש מפתח לדלת המקלחת. זה היה דוב. איש מחוספס ומאוד רגיש ואוהב לעזור. דוב היה חבר אמיתי. זיכרון ראשון שלי מדוב וצביה, כשהייתי בגבע במחנה עבודה. התרשמתי מאיש מבוגר נוסע לטייל עם בחורה בת גילנו בכרכרה רתומה לסוס בשדות הקבוץ היפה. אז זה נראה לי שיא הרומנטיקה. לאחר שנתיים כשהגעתי אל גדעון מגונן לגבע, התחלתי להקים לי את חדר המלאכה בביה״ס.