איש הרעות
כתב דוד שטנר
שבעים שנים חי אורי הררי בגבע , מיום שהגיע אליה מקרית-ענבים והוא בן שלוש. שבעים שנים של חיים ושל אהבת אדם ומקום, שנים של משפחה פורחת שהוא במרכזה.
אורי הגיע לכאן, אל נחמה אמו, גננת שהייתה מותג בזכות עצמה. כאן חווה את חיי הילדות וחיי חברת הילדים, חיים בהם הלימוד בכתה והחיים בשדה ובעבודת השדה, היו למהות נעורים מעצבת. "אני אוהב את המקום ואת האנשים" אמר כל ימיו, והעיד בכך על עצמו יותר מכל.
אורי הררי
כתבה זהרה
כשהייתי קטנה היו שני דברים ענקיים מכוננים בהוויה שלי, ואדי-סידר, ואבא אורי. שעות על שעות היינו מבלים יחד במרעה כשאתה מספר לי סיפורי אבות מלמד שמות של פרחים וציפורים, איפה לחפש מאובנים ואיפה עתיקות או למצוא צורות מענינות בעננים שבשמים.
בצהרים מחלק לשנינו את הארוחה שאתה מוציא מילקוט הרועִים, אח"כ שוכבים על הגב היד שלך מקופלת מתחת לעורף, בתנוחה אופיינית, ומשוחחים - עד שאיזו כבשה שיצאה מהעדר מרִיצה אותך אליה תוךְ שאתה זורק לכִּיווּנה אבן בקריאת פרררהוֹ המחזירה אותה לשורה, או כבשה ממליטה הזקוקה לעזרה. ולעת ערב חוזרים לדיר בצעדה איטית מעלים אבק עם דנדוני פעמון המוריה.
אוהב אדם
כתב נחמן
מדוע אהבנו את אורי? משום שהיה אוהב אדם. את יחסו לאנשים, ביטא אורי בצורות שונות, שכולן היה בהן משהו שיוצר מיד קשר של אמון וחיבה. היה לו חיוך של קירבה לאנשים.
הייתה לו נעימת־דיבור שיצרה מיד אמון וקירבה. הייתה לו טפיחת-כתף שהפילה כל מחיצה ויצרה מיד ישירות, חום ואהדה.
אופן הגישה של אורי לילדים ולחניכים היה מיוחד בפשטותו ובפתיחותו. הוא פשוט אהב ילדים ואנשים והם תמיד חשו בזאת והשיבו לו אהבה ואמון. פנייתו של אורי לחינוך הייתה נכונה, חולמת, טבעית ונובעת מעצם אישיותו. בעצם ־ כל ימיו היה מחנך. מחנך מסוג מיוחד - מחנך מן הלב, מן הרגש, מן החוש הנכון.