איש הרעות
כתב דוד שטנר
שבעים שנים חי אורי הררי בגבע , מיום שהגיע אליה מקרית-ענבים והוא בן שלוש. שבעים שנים של חיים ושל אהבת אדם ומקום, שנים של משפחה פורחת שהוא במרכזה.
אורי הגיע לכאן, אל נחמה אמו, גננת שהייתה מותג בזכות עצמה. כאן חווה את חיי הילדות וחיי חברת הילדים, חיים בהם הלימוד בכתה והחיים בשדה ובעבודת השדה, היו למהות נעורים מעצבת. "אני אוהב את המקום ואת האנשים" אמר כל ימיו, והעיד בכך על עצמו יותר מכל.
אורי הילד לחופש נולד: ללכת בשדות הירוקים ובגבעות שמסביב לגבע, להשתתף וליזום מעשי שובבות נעורים (וכאלו היו לו בשפע תוסס ומתחדש) אותם מעשים נהג לספרם לסובבים אותו. הוא כאילו בחר להשתייך למחזור ה', מהגדולים שבמחזורים שגדלו בגבע, שם הפך את המושג "חברות" למהות פנימית נמשכת.
תו זה של כובד ראש וחופש דבק בו מאז אותם ימים, תו של שיחה רצינית בצד צחוק פרוע, של עבודה כמו שצריך וכנהוג בגבע, ולידה וכחלק ממנה, תיאורים מלאי הומור על חברי גבע, גדולים כקטנים.
החופש שלקח לעצמו היה להיות אורי, פשוט אורי, זה שיש לו רשות מטעם עצמו להרצין ולצחוק בו זמנית, להיות קפדן ומרושל באותה תיבת זמן. אותו חופש המשיך גם כשבגר, והיה למדריך בתנועת הנוער , אח"כ בשרותו בנח"ל ובחייו בגבע, ובעשרות שנות שירות בסיירת של חטיבה תשע, מועדון אצולת ההתיישבות.
אורי גילה את עצמו כל יום מחדש : בשנים הרבות שעבד בדיר של גבע, שנות רועה המגיע לשדות ופינות מוצנעות ושולט בעדרו, שנות חליבת כבשים בידיים חזקות מאד, שנים בהן קלט עם חבריו, את בני הנוער ושילבם בענף זה. אחר כך אורי לוקח מאחרי הצאן, והיה למדריך הטבעי של חברת הילדים. הוא האיש המזוהה אולי יותר מכל, כמאחד את מושג "חברת הילדים בגבע" עם מושג "החברה המתוקנת", חברה שרצוי ואפשר וטוב לחיות בה, כי דרכיה צודקות וישרות. חברת הילדים של אורי חיה את חיי היום יום בגבעה. מכאן יצאו הילדים לטייל ברחבי הארץ, בטיולים של דרכים וטבע ואבנים ועצים ואדם ואורי תמיד בראש. אין כמו הטיולים לידיעת הארץ, ואין כמותם לגיבוש החברה, אמר ועשה זאת פעמים רבות מספור.
כשנבחר למזכיר בגבע, מזכיר במשרה מלאה, גילה לעצמו ולנו את יכולת הקשב המלא לאדם אתו שוחח, לדעותיו ולמצוקותיו. זו לא הייתה האזנה טכנית, זו הייתה מלוא תשומת הלב הניתנת לזולת – ואיזו תשומת לב! אותו קשב מיוחד היה לנכס הפרטי שלו מאז עד לימיו האחרונים, בין בתפקיד ובין שלא בתפקיד. מעל לקשב עצמו, אורי חיפש את הגשר לזולת, את ההסכמה המשותפת, את המאחד בין אדם לחברו, את היכולת להתחדש וללבלב מחדש תוך כדי שמירת המהות.
באו ימי כפר חרוב, אותו קיבוץ צעיר ברמת בגולן אל מול הכנרת, קיבוץ שנולד ממש בידיהם של אורי ושל מיכה אפרתי זכרו לברכה. התואר שהודבק לאורי: "המלווה של כפר חרוב", לא תיאר נכון את מעשיו שם. אורי ייצר את הדבק של כפר חרוב: הדבק ביו האנשים לבין עצמם והדבק בין עצמם למקום, לבית, לקיבוץ. הוא האיש שהביא את אנשים הצעירים להכרה, מה חשיבותו של התהליך ושל הברור הרציני בכל נושא שהיה על הפרק. הוא שהשתתף בישיבות לאין קץ עד שהגיעו להסכמה, שאין גבול ואין סוף לכוח המאחד שבה. כפר חרוב, אנשיו בניניו ותולדותיו, היו לחלק מחייו של אורי, ועדים לכך חברינו מכפר חרוב , אוהבי אורי, הדומעים אתנו כאן בשעה קשה זו.
ומעל לכל והחשובה מכל היא המשפחה, משפחת הררי : נירה והבנות זהרה, יפה וטלילה, שזכו לחיי אהבת האדם והמקום בנוסח של אורי. אחר כך באו החתנים והנכדות והנכדים, שקבלו סבא חייכן ללא קץ, וכולם החזירו לו את אהבתם מלוא חופניים.
שבעים שנים חי אורי בגבע, מיום הגיעו אליה בגיל שלוש. שבעים שנים של חיים בתלם הישר, וכפי שאמר לנכדו : " כשאני מסתכל אחורה, אני רואה את התלם שעברתי, והוא תלם ישר".
אל מול קברו של אורי , אל מול הקהילה שאורי חי בה את חייו ישרי התלם , אל מול המשפחה והחברים והידידים שבאו מרחוק , אני מבקש לומר, כי אהבנו את האיש עד מאד, עד מאד. אם היה בכוחה של האהבה לרפא חולים ממחלותיהם, הרי אהבת המלווים את אורי בדרכו האחרונה ואוהבי אורי שברחבי הארץ, היו חוברות גם יחד, ולא היה בריא מאורי שלנו , האיש המבוגר והכי צעיר גם יחד.
איש הרעות היה אורי, רעות "שלא ניתן את ליבנו לשכוח".
דוד שטנר