הנצחה בקבוצת גבע

אש האהבה השקטה

עם לכתה של נירה הררי

כתב דוד שטנר

עוד שלשום, מבלי לדעת שזה יומה האחרון, טיילה נירה עם טלילה בתה ברחבי גבע, מקום בו דרכה לראשונה לפני 62 שנים. בסיור פרידה זה היה לה מצב רוח טוב, היא דברה עם אנשים, צחקה אתם, היא הייתה מוקסמת מהשקיעה הרחוקה, היא "נדלקה" על השקנאים שבדיוק באו לומר שלום. היו אלו שעותיה המאושרות האחרונות של נירה, שלאחריהן, בבוקרו של היום החדש, עצמה את עיניה בפעם האחרונה בחייה.

נירה

יש הרבה מה להגיד עלייך. חברה טובה. אישה טובה, חרוצה, אוהבת ועם המון חוש הומור. עבדנו יחד המון שנים. היינו מטפלות בבית ילדים של ילדים מתבגרים. נירה היתה תמיד הכתף הרכה של כל הסובלים למיניהם. נירה ידעה הרבה סבל בילדותה ולכן הבינה כל אנחה וכל רחש קל של צער. בזמנו הייתי אורחת קבע בביתם של אורי ונירה אהבתי לבוא ולשוחח אתם, לשתות כוס קפה ולהנות מחברה נעימה.

לפעמים נדמה שהחיים הם סיפור, שממש לא ייתכן שאנשים עברו דברים כאלה, והכל רק בספרים. אבל תולדות חייה של נירה הם הסיפור בעצמו. מותו של אורי היתה המכה הקשה ביותר שנירה חטפה. אבל החיים חזקים מהכל ונירה החזיקה מעמד עוד חמש וחצי שנים עד שהכאב והצער והגעגועים הכריעו אותה.

ככה בשקט נרדמה ושבה לחיקו החם של אורי. סוף סוף באת למנוחה שכה רצית והפעם כבר לא כואב יותר. נוחי בשלום יקרה שלי.

אוהבת ניקה