אש האהבה השקטה
עם לכתה של נירה הררי
כתב דוד שטנר
עוד שלשום, מבלי לדעת שזה יומה האחרון, טיילה נירה עם טלילה בתה ברחבי גבע, מקום בו דרכה לראשונה לפני 62 שנים. בסיור פרידה זה היה לה מצב רוח טוב, היא דברה עם אנשים, צחקה אתם, היא הייתה מוקסמת מהשקיעה הרחוקה, היא "נדלקה" על השקנאים שבדיוק באו לומר שלום. היו אלו שעותיה המאושרות האחרונות של נירה, שלאחריהן, בבוקרו של היום החדש, עצמה את עיניה בפעם האחרונה בחייה.
נירה היא בתם הצעירה של יפה, האחות הרפואית שטיפלה ביוסף חיים ברנר לאחר שנרצח, ושל חנניה, מעוזריו של יהושע חנקין גואל האדמות המיתולוגי. כל ארבעת ילדי משפחת חפץ נתייתמו מאמם, ונירה, הצעירה שבאחים, נותרה ללא אם כשבקושי מלאו לה שבע שנים.
מאז ועד מלאת לה 16 שנים, עת התנדבה לפלמ"ח, הטלטלה נירה בין משפחה רחבה למשפחה קרובה, בין מוסד לילדים ב"אחוזה" בחיפה לבין "החווה" במערב פתח תקווה. בחווה זו היה המוטו: "לעבודה, להגנה ולשלום" מילים שנקבעו בסמל "הנוער העובד" והיו לתוכן חיים שלה ושל חברותיה. מסמל זה לא הניחה ידה ותמיד הוא היה ליד כל מיטתה.
ואז באו ימי הסערה של 1947. נירה התנדבה עם חברותיה לפלמ"ח, להכשרה שפניה ל'אבוקה', שחברו בה ה"מקוואים" והבנות של "החווה" ונירה בתוכן. עת לעבוד בהכשרה בגבע ועת להילחם באין סוף קרבות, במלכיה ובלטרון ובנגב, ובעוד ועוד קרבות שבהן נפלו החברים, אחים לנשק, הצעירים לעד. בנות ובני ההכשרה החיים אתנו עדים, כי הקשר המיוחד הזה של ימי הכשרת גבע לא נותק מעולם, אלא התעבה במעשים ובחוכמת חיים. תמיד פלמ"ח.
ימי ההכשרה בגבע קשרו את נירה לגבע, ליציבותה, לנורמות העבודה שבה, לנופה, לאסטטיקה שבחצרה, לאנשיה ולתרבותה, שהיוו מאז ועד לימיה האחרונים את ביתה של נירה. כאן, בגבע, היו החברוּת שלה עם נירקה וניקה, עם שרה'לה רוחל'ה וזיוה ועם אחרות, לחברוּת רבת שנים, בו הנפשות שלהן נקשרו זו בזו במצרף של רעות שאין לה סוף.
לאחר ימי אבוקה באה האהבה הגדולה שלה לאורי. האהבה שדלקה בכל ימי חייהם, כששניהם מבעירים את אִשהּ בחום הלב השמור לאוהבים ללא שעור.
לנירה היה ברור ומובן שהיא נולדה לטפל בילדים. היא, שהרוך נחסך ממנה בימי ילדותה, היא נירה שמעתה הרבתה ללטף ולחבק ולחייך ולנשום עם הילד הרך ולאהוב, לאהוב ממש כל ילד , כאילו כל אחד מהילדים שטיפלה בהם הוא הילד שלה, שלה ממש והוא כפרי בטנה.
שלוש בנות לנירה, שלוש אהבות לאמא הדואגת וחרדה לשלומן ולהליכותיהן ולקורה אותן. אין סוף לזיהוי המוחלט שלה עם בנותיה, בילדותן, בבגרותן ואף כשהיו לאמהות בזכות עצמן. היא ואורי היו למשפחה ששמה מאחור את כל קשיי האתמול מבית ויצרו משפחה מלוכדת, מעורבבת זה בזו, המטפחת האחת את השניה. רוך ועוד רוך ועוד ליטוף.
לאחר לכתו של אורי לפני יותר מחמש שנים, שונו חייה. למרות המכאובים שתכפו עליה, היא ידעה לקום, להתנער מהקשיים ומהזקנה ולפי יכולתה חייה את חייה עם שמונת נכדיה ואף זכתה בנין אחד. המשפחה שלה היא מעל לצרות היום-יום.
נירה עצמה עיניה בבוקרו של יום חדש, בשלווה ובשקט שבו הלכה כל ימיה.
נוחי על משכבך בשלום
דוד שטנר