הנצחה בקבוצת גבע

על מרים

כתב הורביץ

קשה לי להעלות זכרונות ממרים שמלפני המחלה. לנגד עיני עולה חלום פרעה על הפרות הרזות שבלעו את הפרות השמנות... כל החיים מזמן שהכרתי אותה כאילו פרחו לי מהראש.

כשגרעין המייסדים של גבע עבר בשנת 1920 מכפר־אוריה למרחביה, לאחר שה־ ״קואופרציה״ עזבו, חסרו לנו בחורות. חפשנו בחורות ״מובחרות, מבית טוב״ כי היינו די ״מפונקים״.

מרים זוטולובסקי (זיו), נשלחה לגייס בחורות לקבוצה, ובאחת הפגישות היא הציעה למרים לבוא אלינו. מרים, שהיתה תלמידת הגימנסיה ״הרצליה״ בתל־אביב קיבלה את ההצעה בהתלהבות.

לזכרה של מרים

כתב נחמן

בין הראשונות היתה מרים, שונה ואחרת. שלא כאמהות — החברות בגבע שבאו כולן מן הגולה כשאתן מטען זכרונות — הרגלים — ומסורות מבית־אבא שבחוץ־לארץ, באה מרים מן הארץ לקבוצה.

ללא פרשיות, טלטולים בארץ וייסורי הסתגלות כדרך הימים ההם: ללשון העברית, לאקלים ולנוף הזרים, לחברה, לניתוק מן הבית. לארץ באה מרוסיה כילדה עם כל המשפחה, שהשתקעה בתל־אביב. וכתלמידת אחד המחזורים הרא­שונים של הגמנסיה העברית הראשונה — הגמנסיה ״הרצליה״, הוליכה דרכה אל משק פועלות הראשון ומשם אל הקבוצה. דרך ישרה של חינוך והכשרה לחיים של עבודה, חקלאות והתישבות.

לזכרה של מרים הורביץ

כתבה רחלה

דמותה של מרים אצלי קשורה קשר בל יינתק עם ענף הלול — מילדות, התרגלתי לעבוד בלול, בהדרכתה של מרים, בעיקר בטיפול באפרוחים, בכל שלבי גידולם, ועד לטיפול ב״משפחות״ המיוחסות.

מרים זכורה לי מצויה בכל פינות הלול — ומעורבת בכל. מראה לנו את הנקודה, מסבירה ומלמדת. תמיד ישנה, ואחרונה הולכת, סוגרת את דלת חדר־האינקובטורים עם סיום יום העבודה. ממנה למדנו אחריות, סדר, דייקנות וחריצות.