על מרים
כתב הורביץ
קשה לי להעלות זכרונות ממרים שמלפני המחלה. לנגד עיני עולה חלום פרעה על הפרות הרזות שבלעו את הפרות השמנות... כל החיים מזמן שהכרתי אותה כאילו פרחו לי מהראש.
כשגרעין המייסדים של גבע עבר בשנת 1920 מכפר־אוריה למרחביה, לאחר שה־ ״קואופרציה״ עזבו, חסרו לנו בחורות. חפשנו בחורות ״מובחרות, מבית טוב״ כי היינו די ״מפונקים״.
מרים זוטולובסקי (זיו), נשלחה לגייס בחורות לקבוצה, ובאחת הפגישות היא הציעה למרים לבוא אלינו. מרים, שהיתה תלמידת הגימנסיה ״הרצליה״ בתל־אביב קיבלה את ההצעה בהתלהבות.
במרחביה עבדה במטבח, במכבסה ובכל מיני עבודות עונתיות בחקלאות: בתלישת חומצה ועדשים, באיסוף חציר. היא סחבה ערימות מלמטה למעלה במקום להיפך ואחרי יום עבודה התעייפה מאד. שנים היא לא סלחה לי על שלא הראיתי לה איך לבצע את העבודה. ואני, הקרוב אליה, ״לא נאה״ היה לי לעזור לה. כך היה נהוג אצלנו באותם הימים...
באותו זמן הגיעה למרחביה קבוצה מ״השומר-הצעיר״. ממש ילדים, ומרים נשלחה אליהם ללמד אותם בישול ומשק־בית.
ממרחביה עברנו כעבור שנה לכביש טבריה־צמח. שם בישלה מרים לפעילים רבים מקבוצות שונות שעבדו בכביש. למרות הקשיים והתלונות — קיבלה הכל באהבה ובשמחה. היתה מקובלת ואהובה על הכל, כי היתה צעירה כל־כך, ידעה היטב עברית, רוסית וצרפתית והיתה לה שפה משותפת עם כל אחד.
כאשר התחלנו בהכנות לעליה על הקרקע בעמק, נשלחה מרים לחוות־הפועלות של חנה מייזל בפתח־תקוה, ללמוד משק־בית וחקלאות. בביקורי אצלה בתקופה זו התחילה לפתח בה את רוח היהדות. היא לא ידעה מאומה בנושאים אלה אע״פ שלמדה בגימנסיה העברית. הבית שלה היה אמנם ציוני, אבל דברו בו רק רוסית. הייתי מספר לה על אבא שלי שלמד תורה בחנות ועיין בספרים תוך עבודתו. ספרתי לה על משוררים יהודים שהכרתי את שיריהם ועל הרוח ששררה בבית שלנו.
כשבאה מרים לגבע עבדה במטבח ואח״כ בגן־הירק שהיה ליד מעיו־חרוד.
כשנכנסנו ל״חדר־משפחה״ בנו לנו סוכה מסוף בצורת בית־קטן עם גג משופע ולחלונות — תריסים מיוחדים, שתי מיטות ומחצלת על הרצפה. מרים רקמה מפות לארגזי הנפט ששמשו רהיטים. גם שמלות רקמה על בד ערבי.
הסוכה שלנו שימשה מקום התכנסות ומפגש ל״נוער״ שהיה אז בגבע: כמה נערים ונערות, אחים צעירים לחברינו. קראנו יחד שירים, ובעיקר אהבה מרים שיר אחד של יעקב כהן הזכור לי עד היום : ״באים ימים הולכים ימים / יופי המלך יופי בא / ואני צופה ומצפה / ואיני יודע למה״.
באותם זמנים הופיעו בקצב ״התקופה״ ״שירי־סתיו״ של דוד פרישמן, וקראנו בהם בהנאה. אני — ספרתי להם הרבה על יהודים. צחקו עלי וקראו לי: ״מזרחי״, כאילו היו אומרים היום: ״נטורי קרתא״.
אח״כ עבדה מרים בגן ירקות נסיוני שהקימו בגבע בפיקוחם של האגרונום והסופר שלמה צמח ושל נח נפתולסקי, וניהלה רשימות מדוייקות של כל הניסויים.
לימים — נשלחה מרים להדרכה במשק־הפועלות שהוקם בעפולה. בכל שבת נהגנו לנסוע ברכבת לעפולה עם בתנו, דינה הקטנה, לבלות שם את השבת ביחד. מאוחר יותר הדריכה מרים גם בקבוצת ״כפר־המכבי״, בראשית התיישבותם.
תקופה ארוכה עבדה מרים בלול. היא התחילה בלול פרימיטיבי, ובעבודה קשה של סחיבת דליי מים ומזון. במשך הזמן התפתח הלול ללול־רביה שהיה בבקורת. הביאו תרנגולות ותרנגולים משובחים מאנגליה, ומרים ניהלה ספרי־יוחסין, למדה אנגלית כדי לפתח את הענף בעזרת ידע מודרני. היתה חברה בועדה־ארצית לשיבוח הלול והדריכה במקומות שונים.
אצלנו בגבע היתה פעילה שנים רבות בועדת חברה: בתקופה מסויימת סידרה מרים את כל העבודה בגבע, של הבחורים, הבחורות ו...הבהמות. חלק מה״סידור״ התארגן אפילו באורווה...
לאחר תקופת־הלול חל משבר. הטרידה אותה המחשבה במה תעסוק, לאחר שנים רבות של עבודה יצרנית.
היא נכנסה לניהול רישום סידור־העבודה במזכירות ועשתה זאת כדרכה בכל עבודה : בשלמות ובקפדנות. לכן, היו לה לא פעם מפחי־נפש בגלל פיזורים של ענפים בהגשת דוחות העבודה.
מצב עיניה הורע ולא יכלה להמשיך. לאחר לבטים עברה לעבוד במתפרה. גם שם הוכיחה את דייקנותה בקיפול וגיהוץ. עזרה רבה הגישה לה בעבודה זו דינה גולן, והקלה עליה לא מעט.
קשה היה למרים להשלים עם מגבלותיה ותמיד עלתה השאלה המלווה בכאב ודמעות: מה אעשה עכשיו ? ואני הייתי חסר־אונים, לא יכולתי לעשות מאומה. כשפרשה מהמתפרה, והוקם בגבע המרכז לעיסוק קשישים, סידרו עבורה מקום חדש לעבודה. רחל קארו ולאה איטקין עודדו אותה ועזרו לה להשתלב בעבודה החדשה כפי יכולתה ונהגו אתה ממש כמלאכים. אין לי די מלים להביע להן את רגשותי ותודתי. איזה עבודות יפות הוציאה מרים מתחת ידה! כשהתפעלות מעבודותיה שהוצגו בתערוכה שנערכה, לא הצלחתי גם בזה לעודד את רוחה.
מרים אהבה כל חייה לקרוא, בעיקר שירה וספרות יפה. במכתבים לנכדים המליצה להם על ספרים, וכמה שמחה שגם הם קראו אותם.
בכלל אהבו הנכדים את סיפוריה הדמיוניים כשבאה לבקר בשדה־משה.
ימי־שמחה היו ביקורינו בבית־הוריו של מיכה, בעלה של נועה. היה זה מקום בו יכלה להשתחרר ממצבי־רוח ולהרגיש, כדבריה, הרגשת היטהרות. הבנה מיוחדת היתה בינה לבין אימו של מיכה.
ובבית, בגבע, אהבנו לטייל ביחד מסביב למשק. כשבאנו לשדה חרוש וסביבו עשבים — היתה מתמרמרת ואומרת : מדוע אי־אפשר לחרוש עד הסוף ? גם בפרדס לא יכלה לסבול קוצים הגדלים מסביב.
כמעט עד הסוף השתדלנו להביא אותה לחדר־האוכל, לחצר, לבין אנשים. היא אהבה לראות ילדים מתרוצצים בחוץ. עד הסוף לא הסכימה עם המיגבלות שלה.
כן, התקופה האחרונה ״בלעה״ את הימים הטובים.
הורביץ