לזכרה של מרים

כתב נחמן

 

בין הראשונות היתה מרים, שונה ואחרת. שלא כאמהות — החברות בגבע שבאו כולן מן הגולה כשאתן מטען זכרונות — הרגלים — ומסורות מבית־אבא שבחוץ־לארץ, באה מרים מן הארץ לקבוצה.

ללא פרשיות, טלטולים בארץ וייסורי הסתגלות כדרך הימים ההם: ללשון העברית, לאקלים ולנוף הזרים, לחברה, לניתוק מן הבית. לארץ באה מרוסיה כילדה עם כל המשפחה, שהשתקעה בתל־אביב. וכתלמידת אחד המחזורים הרא­שונים של הגמנסיה העברית הראשונה — הגמנסיה ״הרצליה״, הוליכה דרכה אל משק פועלות הראשון ומשם אל הקבוצה. דרך ישרה של חינוך והכשרה לחיים של עבודה, חקלאות והתישבות.

וכך, כאדם שקלט וספג את עולם ההשכלה והדעת, והן את עולם הערכים ואת אווירת־הראשונות של פתח תקופת הישוב החדש של ״תל־אביב הקטנה״, ושל החינוך העברי־הלאומי הנוצר וצומח, נשאה אתה מרים נכסי צאן ברזל אלה כל ימיה. כנראה, גם לבית אביה ומשפחתה היתה השפעה מכרעת בכך, כי הנה כל אחיותיה ואחיה — חיים בהתיישבות, בקיבוץ ובמושב.

מבין סיפוריה המעניינים והמעטים, לצערי, שהיתה מרים מספרת לנו, הילדים, בשעות ההשכבה שלפני השינה — זכורים לי מאד אלה על ה״גירוש״ מתל־אביב בימי מלחה״ע הראשונה על ידי התורכים. עם שאר תושבי תל־אביב גורשה גם משפחתה צפונה, ואת ארועי אותה תקופה היתה מיטיבה לתאר ולהמחיש. מאוחר יותר שמענו מפיה אודות ההווי של הגימנסיה העברית הראשונה, יחסי מורים ותלמידים, אופי השעורים, האווירה והלכי־הרוחות של הימים ההם. בעיקר זכורים לי סיפו­ריה על המורים: י.ח. ברנר ואשר ברש, כמורים ובעיקר כסופרים חשובים בזכות עצמם, כבר בתקופה ההיא, ועל אחת כמה וכמה — בימים מאוחרים יותר. את הזכות שזכתה להפגש כתלמידה עם אנשים כאלה, על עושר־רוחם ורוחב־עולמם ראתה לעצמה כל השנים כחסד מיוחד.

זכור לי סיפורה על ברנר שיצא לגלות עם תלמידי הגימנסיה שהתקיימה אז בשפיה שליד זכרון־יעקב. ושם תחת כיפת-השמים ובצל עץ־חרוב, כשהוא ניצב על סלע — היה ברנר מרביץ תורה בתלמידיו, ילדי הפליטים והיא ביניהם. היו אלה שעות שאינן נשכחות. או סיפוריה על אשר ברש כמורה שלה לעברית ולגרמנית, לשון שלמדו אז בגימנסיה כמנהג הימים — וממנו נשארה לה ידיעת לשון זו כל השנים, בנוסף על רוחב־התרבות ועל פתיחות רוחנית שהנחיל לתלמידיו.

בכל פעם שסיפרה והעלתה זכרונות מהימים האלה, היה עושה עלי רושם מיוחד כח זכרונה המצוין, כאשר התיאור שלה, יכולת ההגדרה הבהירה והמדויקת ולא פחות מזה: חוש האבחנה שלה לגבי אנשים, תכונותיהם, סגולותיהם וחולשותיהם.

מן המעיינות ההם נשאה איתה מרים, כנכסי־צאן־ברזל: השכלה טובה, אהבת־ ספר, הבנה במתרחש במשק, ידע תיאורטי ויכולת לימוד ויישום. ומאחר שמטבעה היתה בעלת כושר־ארגון ומעשה, הרי כל אלה — בהצטרפם אל תכונות של התמדה, חריצות והקפדה על מילוי מושלם של העבודה, העלו אותה לתפקידי אחריות חשובים במשק.

מימים רחוקים, ולא כל כך רחוקים, זכורה לי מרים כמרכזת הלול בגבע במשך שנים רבות. ובתפקיד זה במסירות וידע מקצועי רב, פיתחה והעלתה את הלול לרמה גבוהה מאוד, כאחד מלולי־הרביה המשובחים בארץ.

מרים שימשה גם כסדרנית עבודה כללית של גבע. אם אינני טועה היא היתה מבין החברות מאז ועד עתה שמלאה תפקיד זה. הדבר התאפשר לה כיוון שלא חשה שום רגשות־נחיתות כאשה בפני החברים־הגברים, לא מהצד המקצועי של ההחלטות הנדרשות, במידה ויש כזה, ולא מן הצד המעשי־ארגוני.

היתה לה דעה משלה בכל שאלה שעמדה על הפרק ובכל מצב שהצריך שיקול, הערכה והכרעה. היא מעולם לא חשה שום צורך להסתיר את דעתה, או לוותר עליה אם חשבה את הענין לחיוני וצודק. מבלי לשאת ברמה את דגל ״שיוויון־החברה״ — היא קיימה זאת בפועל ולמעשה וכדבר מובן מאליו, בעיקר בצד מילוי חובות ותפקידים. משהו כרסם כל השנים. מין תועלת פנימית. יתכן כי הסיבה נעוצה באסון מותה בלא־עת של דינה׳לה, הבת האהובה, ואולי היה זה איזה יסוד־נפשי בסיסי. משהו מעין אי־סיפוק־קובל מדברים שלא נראו לה, דברים בלתי שלמים, פגומים, שנראו לה כסטיות או פשרות לא־מוצדקות, שליליות. אבל דומני כי זה לא הפך למשהו המכביד על סביבתה.

את מעשיה ועבודתה עשתה כל השנים כפי שהחלה — בנאמנות גדולה, בהקפדה. ביושר ובתביעה חמורה קודם כל מעצמה. כך בלול, כך בהנהלת חשבונות במזכי­רות וכך, לבסוף, במחסן הבגדים.

ביקור בחדר של מרים והורוביץ היה תמיד בילוי נעים ומעניין. הנקיון, טוב־ הטעם של מבחר הרהיטים והחפצים וסידורם, הפשטות התרבותית ועם זאת השיחה והשהייה במחיצת אנשים שאינם עוד צעירים — אך אינם קופאים על שמריהם, תמיד פתוחים, מתמצאים בכל המתרחש ואינם מקבלים אותו בעין זועמת. כמה חשובה תכונה זאת, בייחוד בימים שהתמורה והשינוי הם מסימני־ ההיכר הבולטים שלהם.

עם הסתלקותה, נעלמה עוד דמות מדמויות־היסוד הראשונות של הקבוצה, שאת זכרן נוכל לשמר אם נשכיל לשמור על מורשתן.

יהי זכרה ברוך!

 

נחמן רז