הנצחה בקבוצת גבע

          דינה שלושים למותה

(מתוך עלון חברת הילדים)

שלושים יום עברו מאז הלכה דינה מאיתנו.

רק תמול שלשום היתה איתנו, ולפני זמן מה במלאת 15 שנה לגבע היתה בין שורות הרוקדים, אכלה קפצה ורצה. ולמרות מצבה האיום בהתאבקה עם המוות חגגנו את חג הפסח, ופתאום תוך יסורים נוראים נתפסה בין ציפורני המוות כדרך כל אחד ואחת מאיתנו, כשושנה צעירה ורכה שנקטפה בידי איש זר הרואה ואינו נראה. ועכשיו נחה לה מנוחת עולם בתוך חורשת עצים בין קברים חדשים ונושנים.            

אל ימוש זיכרה מליבנו.

                                                                    רחל

שבוע שלם ויותר התאבקה דינקה עם המוות. וכל פעם היה נדמה הנה, הנה היא מגרשת אותו ממנה וכל פעם היה חוזר ומבקש את נפשה, אך הגורל האכזר לא ריחם עליה וניתק חוט חייה הצעיר לעולם.

הידיעה הזו היממה את כולנו. היתכן? האפשר להאמין שדינקה איננה יותר, זו דינקה שרק לפני ימים לא רבים שרה איתנו למדה בתוכנו וחיתה את חייה השקטים. באיבה נקטפה, מבלי שהספיקה לדעת את החיים על בוריים. תמיד שרה צחקה והיתה עליזה ושמחה. ידעה למשוך אותנו במשחקיה ובמעשיה. התקשרה לחיי הקבוצה הקטנה ואהבתם בכל ליבה. לא פעם היתה מתרגזת על הקבוצה הגדלה ומתפתחת, היא היתה אומרת תמיד: "לי היה בהרבה יותר טוב כשגבע היתה קטנה ומצומצמת". כמה קשה להתרגל למקומה הריק שכאילו מחכה אולי בכל זאת תבוא, אך הימים עוברים והמקום נשאר ריק. וכך הננו עומדים אבלים בלי נחמה על קברה הרענן ומסביבנו אביב שמח וצוהל.

                                                                רות   

בזמן שדינה שכבה בבית החולים במצב של חוסר תקוה לגמרי, היה המצב בקיבוץ כזה: פני כל החברים היו עצובים ונוגים מאד ובייחוד של הותיקים, אלה שלהם היא היתה היקרה ביותר ועליה כעל כל הילדים היתה תקוותם שהם ימשיכו מה שהם התחילו בבניית הקיבוץ והרחבתו. כולם היו במצב רוח מתוח מאד שהשפיע מאד על חלק מהחברים. כולם מחכים כל הזמן לידיעה על המצב של הילדה אשר אותה טיפחו וגידלו במשך 11 שנים. יום יום מגיעה ידיעה: עוד מחזיקה מעמד, המצב הוטב במקצת. ובלב החברים מתחילה התקוה להפיח אומץ שעוד תבוא דינה ותחייה איתנו כמו עד עתה. אולם למחרת ידיעה אחרת: המצב הורע אין עוד תקוה. והנה עובר עוד לילה. אחד הלילות המתוחים והקשים, ודינה עוד חיה, עוד מחזיקה מעמד. החברים שוב מתחזקים ומקווים: אולי בכל זאת. בחצר עומדות חבורות חברים וחברות ומדברים במתיחות עם חבר שבא וחזר מביקור בביה"ח. הוא מספר פרטים על המחלה. ומה שהיא מדברת. עוד ועוד לילה אבל לבסוף לא יכלה לעמוד בפני מר המוות האכזר והוא לקח את נשמתה הטהורה איתו לשמים. די, נגמרה פרשת יסורים וכאבים של ילדה בת הקיבוץ שנולדה במקום וחונכה בו. מתה דינה שאנו היכרנוה מקרוב, מתה ולא תשוב עוד. רק נשמתה תרחף עוד בינינו לעולם.      

                                                         נחמן                                          

הכל,  הכל דומם, עומד. אף הכוכבים אינם נוצצים ושמחים כמו תמיד. אף הלבנה עוד דוממה. ראה, גם אורה החיוור לבש צעיף שחור ויעמוד דומם. ויבכה חרש, בכה במעמקיו. השדות הצהבהבים, הנאים, אף הם הורידו ראשם ונדמו. וראה, העצים שתמיד נעים ומראים בגאווה על עליהם הנאים, הכניסו ראשיהם בין ענפיהם, והענפים אף הם כה נוגים ועצובים. אך ראה, גם האדמה שתמיד גאה בחשיבותה הגדולה אף היא נדמה, גם הציפורים שרות שירי אבל, צפצופן היה הפעם כל כך שקט ועצוב. הכל לבש צעיף דק ושחור. הכל כוסה בצל שחור. דינה! אללי! זועק הכל. רציתי עוד ללכת אליה ולהגיד ולספר לה כמו שתמיד היינו עושות. את יודעת , דינה, את עומדת עוד כולך לפני, שחורה וצנומה אך נפשך נפש היא, כולה היתה מכונסת בתוכך ולא ידעה לבוא בין זרים. פניך השחורים והחיוורים, גופך השחור, עינייך העצובות. דינה! קרבי צועק בי, אייך-דינה? כולם שואלים זאת- אך היא איננה! הכל יודע-איננה. אני עוד רואה בדמיוני את גופה הצר כשהיא רצה בחצר. היא אהבה בערבים לטייל בחצר. דינה די! דינה "אייך"? שואל הכל. כולך היית שחורה ואחריך נשאר הכל שחור.          

                                                                  אתה

דינקה כותבת

תרצ"ב                                                                  כיתה ה'

                  לקראת השנה החדשה

בעוד ימים אחדים תתחיל שנת הלימודים החדשה ואני מצטערת וחושבת ללמוד לא כדאי, טוב בחופש. עבר יום והנה באו המורים והכינו את דבריהם אז רציתי ללמוד. והנה למחר באה אני לבית הספר והנה אין מורים, שאלתי את הילדים ויאמרו כי רק בבוקר יבואו, אחרי הארוחה. אחרי האוכל רצתי לכיתה. עשינו הכרה עם דינה ואחר התחיל השיעור. כל כך הרבה זמן לא למדו ועכשיו שמחתי להתחלת הלימודים.

                    התקופה שאני אוהבת

אוהבת אני את עונת החורף, בחורף פורחים הצמחים ואנחנו הולכות לקטוף כלניות, יושבות על סלע וקולעות זרים. פעם, מעשה שהיה, הלכתי עם אמא ונועה לשיפוע, אחרי הגשם העשב היה רענן ואני ישבתי עם אמא ונועה וקלענו זרים, לא היה חם. אמא שכבה לה ואני ונועה שיחקנו. והנה עוד ילדות באו וקראו לי. מיד עזבתי את נועה ואמא והלכתי איתם. הלכנו מעבר לואדי שם מצאנו הרבה כלניות יפות. זמן רב הסתובבנו בשדה קטפנו כלניות ונשחק, לא התעייפנו, טוב יותר לטייל בחורף, בקיץ חם ומתעייפים מהר.

                     הילמן

ויהי היום והעבודה במשק נגמרת, והנה נכנס בחור שמן וגדול לחדר עם משקפיים וניגש לחדר המלאכה. אנחנו אז שיחקנו בחצר ובבואו הבטנו עליו ושאלנו אחד את השני מי זה השמן הזה? והנה ניגש אל זק ואמר לו שלום, אנחנו התפלאנו. הוא ניגש אלינו והתחיל לדבר בשפות שונות,נבהלנו וברחנו לצדדים בחושבנו אותו למשוגע. הוא עמד וצחק. ניגש זק וקרא לו להתרחץ אבל הוא אמר: "אין לי צורך". אני הרהבתי עוז ואגש אליו ואשאל בקול רועד: "מה שמך?" והוא ענה הילמן. איך? שאלתי שוב, הילמן, אמר. תכף קרבו כל הילדים אליו והוא צחק כנגדנו. ככה התוודענו אל הילמן. עכשיו עובד הוא בחדר המלאכה ועושה דברים להפליא.

                                                           דינה