הנצחה בקבוצת גבע

הלה הלוי

כתב חיים רוזן

בשקט התהלכה בינינו במשך שנים, בשקט סבלה את מכאוביה בשנים האחרונות, ובשקט הלכה מאתנו כשהמות הציל אותה ממכאובים ויסורים נוספים של מחלתה האנושה.

הלה נולדה בעיירה קטנה בפולין למשפחה אדוקה של רבנים ולומדי תורה, וסבה היה רב בעיירה. אביה היה סוחר אמיד וחינך את בניו ובנותיו לפי כל חוקי המסורת היהודית ויחד עם זאת נתן להם גם את האפשרות להשכלה כללית.

אולם אחרי מלחמת העולם הראשונה הוא ירד מנכסיו והאם מתה בצעירותה בהשאירה אחריה משפחה עניפה מרובת־ילדים. האם החורגת שאביהם הכניס למשפחה, לפי המסורת היהודית שאין משפחה יכולה להתקיים בלי אשה, היתה אשה טובה וטיפלה בילדים כמו אם ולא היו שום טענות אליה. אולם המצב החמרי הקשה בבית לא איפשר לכל הילדים להמשיך בלימודים, ולכן החליטו הלה ושתי אחיותיה המבוגרות ממנה, לעבור לעיר הגדולה וורשה במקום שהיתה אפשרות גם ללמוד וגם להתפרנס מיגיע־כפיהן, כי לא רצו להיות למעמסה על זולתן. וכאן מציינת הלה בסיפורה, כי בהיותה הכי חלשה בין הבנות בבית, הראתה עליונות עליהן בעיר הגדולה, והיא שהיתה ממציאה את האפשרויות להתפרנס.

היה להן דוד עשיר בוורשה שרצה לעזור להן, אבל הן בשום אופן לא רצו לקבל את עזרתו. אולם כשכלו כל הקיצין ומוכרחות היו להשתמש בעזרתו, החליטו ללכת אל הדוד לפי התור, ומכיוון שהיא היתה הכי צעירה יצא לה להיות האחרונה. ומספרת היא, כמה קשה היה לה ללכת אל הדוד, ובדרך לביתו חיפשה כל מיני אפשרויות להימנע מהנטל הזה. והנה למזלה קרה מקרה שהציל אותה מאי הנעימות. פתאום היא ראתה לפניה משהו נוצץ על המדרכה ומה גדולה היתה שמחתה כשהרימה את ה״נוצץ״ וזה היה סכום הכסף הדרוש, בדיוק מה שצריכה היתה לבקש מהדוד.

עם עלותה ארצה הגיעה לתל־אביב, אם כי היו לה אחים בגבע ובגניגר, כי לא רצתה בפרוטקציה. ואם כי מימיה לא היתה רגילה לעבודת־כפים, נכנסה לעבוד למסעדה קודם בתור פועלת־נקיון, ואח״כ בתור מלצרית. קשה מאוד היה לה להסתגל לעבודה ורק הודות להחלטתה הנחושה שלא להיזקק לעזרת הזולת, התגברה על כל הקשיים והמשיכה בדרכה. אולם אחרי שנולד לה הילד והיא נפרדה מבעלה, לא יכלה להמשיך במשימתה, כי לא יכלה גם לעבוד וגם לטפל בילד וכך היא הגיעה קודם לגניגר וכעבור איזה זמן לגבע.

לא קל היה לה למסור את הילד לטיפול אחרי שטיפלה בו בעצמה ושזה היה הדבר היחידי שנשאר לה בעולמה. אבל במשך הזמן הסתגלה גם לזה ולא היו לה שום אי־הבנות עם המטפלות. וכך היא מסתגלת גם לעבודה במטבח, אח״כ בתור מטפלת בכיתות הנמוכות ואח״כ בתור עובדת בביה״ס. בכל מקומות עבודתה במשך השנים היא משביעה את רצון החברות שעובדות אתה, כי היתה דייקנית בעבודה ומסודרת במאה אחוזים וכשנכנסה לבסוף לעבוד במטבח ההורים הם סמכו עליה לגמרי על כשרותה.

וכך גם עם הטיפול בילד וחינוכו: אף פעם לא באה בטענות לאף אחד ולא התערבה בחינוכו. גדעון גדל והתפתח, היה תמיד בין המתקדמים, וכשגדל — קיבל עליו כל מיני תפקידים בחברת־הילדים, מה שנתן להלה סיפוק רב בחיים בעד כל תלאותיה שעברו עליה במשך השנים. לא קל היה לה להסכים עם משימתו של גדעון כשהתגייס לפלוגת הצנחנים שקשורה היתה עם סיכון רב, אבל על זה התגברה.

והנה גדעון גמר את הצבא וחזר הביתה, נכנס כקבוע לענף, התחתן וממלא מקום נכבד במשק ובחברה והיו לה להלה סיכויים לחיות וליהנות מהחיים ולשאוב נחת מהמשפחה הצעירה. אולם אחרת רצה הגורל ודוקא על סף האושר שאליו שאפה להגיע, אחרי סבל של שנים, פקדה אותה המחלה האנושה שגרמה לסבל גופני וייסורים במשך שנים.

אולם גם בשנים אלה ובמצבים הכי קשים כשרק הוקל לה לא היתה מוותרת על יום העבודה שלה ואף פעם לא הסכימה לקבל את הטיפול הדרוש בשעות העבודה אלא רק אחריה. עד שבא מר המוות והכריע אותה לגמרי, לדאבון לבם של המשפחה וכל הסובבים אותה.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

חיים

לזכרה של הלה

תמיד נדמה לי, כשאני מלווה את אחד מחברינו לדרכו האחרונה, וכולי אפופת יגון, שגם הטבע מזדהה עם האסון. פעם ברדת המטר בוכה הוא יחד עם כולם על אבדן חיי אדם, ופעם בזהרו של הטבע, כאילו בפעם האחרונה רוצה הוא להעניק את כל הדרו. כך בהדר וזוהר, ביום שכולו שמש ומרבדי־פרחים, ליווינו את הלה שלנו, בדרכה האחרונה.

יצא לי הרבה להיפגש עמה בחיינו בקבוצה: כאמהות, כי היו לנו ילדים באותה קבוצה! וכמטפלת של גדעון בהיותו פעוט ורך. ידעתי את כל התלבטויותיה, סבלותיה, והן היו רבות מאוד. בנוסף, עבדנו שנים רבות יחד.

מסירותה היתה ללא גבול, ויושר לבה — כמה נהנתה מכל ילד או ילדה יפה, וכמה הזדהתה עם סבלו של הילד שאינו יפה דיו. ידעה לנחמו כי עיניו יפות, או גופו תמיר, וכשלפעמים הייתי גוערת בשעות הארוחות, כשילד לא אכל יפה — הצדיקה אותו תמיד, שלא לכולם יש תיאבון כשלי, ושהיא מבינה גם ילד שתאבונו מועט.

והדבר הגדול שהיה בה — זו אהבת־האם. בגוף קטן זה, היה לב עצום לאהבת בנה יחידה ללא גבול וללא סייג. כולנו אוהבים את ילדינו, ורואים בהם את כל עולמנו, אך כאן היה משהו מיוחד. תמיד הייתי מלאת התפעלות מאהבה גדולה זו. היא שנתנה לה את כל האושר ואת הכוח להיאבק. ולאשה לבדה יש רבות להיאבק.

וכל זה היא נשאה  בשקט ובכבוד.

רק  בזמן האחרון, נשברה רוחה. כשהרגישה  שסופה קרב דיברה רבות אתי על גורלה המר. ואני שתקתי, כי ידעתי כי ידי קצרו מלהושיע.

וכך הלכה לה. יהי זכרה ברוך.   

אסתר ידין