הנצחה בקבוצת גבע

דברים על קברו של ברוך הילמי

כתבה מרים רכס

הילמי נולד בי״ב בטבת תרמ״ב 22.12.1881 בקרבת העיר אומסק אשר בסיביר.

אמו היתה בתו של קנטוניסט (מהחטופים של הצאר ניקולאי). אביו היה בן רב משקלוב אשר ברוסיה. בילדותו למד בחדר ואח״כ בבית הספר העממי הרוסי. שנתיים למד בביה״ס הטכני באומסק, אולם גורש ממנו בגלל סכסוך עם המורים.

בעת לימודיו הצטרף ל״פועלי־ציון״, בהשפעת חיילים יהודים ששרתו בסביבה. קרא את ״מדינת היהודים״ של הרצל והתרשם מאד.

 האיש הישן על הירח

נדמה לי כי אין דבר טבעי יותר מאשר להפליג לימים רחוקים, ככל שיעמוד הזיכרון של מי מאיתנו, בבואנו לספר על הילמי -  שהרי, בין בני הדור הזה, הוא היה חלק מהנוף במשך שנים רבות כל־כך, עד שקשה היה להאמין שיבוא יום  והוא לא יהיה כאן.

בימים הרחוקים ההם היו קומץ ילדי המקום מתאספים בפינה מפינות המשק, כאשר עדיין לא היו אמצעי התקשורת ממלאים את החלל, כפי שזה היום, ומפליגים בסיפורים מסיפורים שונים: ספרו על חדשות מהעיתון, שהספיקו לקרוא באחד מהאקסמפלרים הבודדים שהיו מגיעים לחדר האוכל, ובצורה זו שאבו, גם אלה שטרם למדו לקרוא, מעט אינפורמציה מן הנעשה בעולם, ועוד סיפורי ניסים ונפלאות על עניינים רבים ושונים. מקום נכבד בכינוסים אלה היו הסיפורים על הילמן (לימים הילמי) סיפורים אשר התבססו על אגדות שיצאו מפיו.

באותם הימים לא היתה להילמי כתובת קבועה, והיה מופיע לפתע כשילקוט־גב קטן על שכמו. כאשר בא, לא ביקש מקום ללון אלא ישן היה באשר מצא, בדרך כלל באסם בין חבילות הקש. לשאלת הילדים לאן הוא נעלם בלילה טען, שהוא ישן על הירח.

כותב שורות אלה עדיין לא ראה את הילמי באותם הימים, אבל הילד בן השלוש או ארבע, היה חסר סבלנות לדעת מי הוא בן הפלא הזה.

ואז יום אחד, יום גשם וקור, שכנראה גרש את הילמי מן המתבן, הוא הופיע. יושב היה על הכיסא היחיד בחדרנו הקטן ואבא אמר: זהו בני, יאיר שמו. הרמתי את העינים לאט וראיתי איש גדול מאד ובעל שפם, ידים ענקיות, שער צהבהב וכמובן משקפיים. מאחורי המשקפיים עינים כחולות־ירוקות מחיי­כות בשובבות. מיד חד לי האורח המוזר כמה חידות בחשבון שכמובן לא ידעתי את התשובה עליהן. ואז בדחף לא יאמן שאלתי: אתה... אתה... באמת ישן על הירח?

— ודאי וודאי, ענה הוא.

— אז בלילות של עננים מה אתה עושה?

הוא ענה משהו, אבל כנראה לא הבנתי.

עשרות שנים נקפו. היום הילמי ישן בוודאי על הירח, שהרי הוא ותיק שם.

יאיר זק

 לזכרו של הילמי

כתבה רחלה רז

יחיד ומיוחד היה בינינו הילמי. אף פעם לא ״בפנים״, תמיד ״על־יד״. שקוע לו בעולמו שלו: עולם של צמחים, כוכבים, מכונאות, מתמטיקה ועוד. לא ידענו ולא שאלנו על משפחתו, על חייו הפרטיים. ידענו שנע ונד היה בארץ, עד שבא ותקע יתד בגבע ונשאר. וכך קיבלנוהו כמו שהוא: תמהוני, שונה מכולם, מסתפק במועט, טבעוני — עובדה קיימת.

מדבריו - הילמי על עצמו

חיי הילמי

ביום ששי לפני פורים מלאו שבעים שנה מהיום שיצאתי מהבית לארץ. הטמפרטורה היתה אז עשרים וחמש מעלות מתחת לאפס. רתמתי את הסוס קל הרגליים למזחלת חורף קלה שמתי את החפצים ושמיכות החורף ויצאתי לדרך. ארבע מאות קילומטרים עד התחנה הראשונה. אחרי צריכה עוד לצאת שיירה שלמה של סוסים מובילים עגלות חורף כי רכבת אין.

ביום ראשון השיג אותי ראש השיירה. כל בוקר הוא צריך לנסוע לפני השיירה למצוא מזון לסוסים ומקומות לינה. וכך נסעתי שבוע ימים בראש השיירה — כל יום חמישים ק״מ. בדרך נודע לי שאני חולה. באומסק (התחנה הקרובה) שכבתי ששה שבועות עד אחרי פסח ומשם ברכבת מהירה במשך יותר משבוע נסעתי לאודיסה ומשם שבועיים לאחר מכן — כבר הייתי בארץ.