דברים על קברו של ברוך הילמי
כתבה מרים רכס
הילמי נולד בי״ב בטבת תרמ״ב 22.12.1881 בקרבת העיר אומסק אשר בסיביר.
אמו היתה בתו של קנטוניסט (מהחטופים של הצאר ניקולאי). אביו היה בן רב משקלוב אשר ברוסיה. בילדותו למד בחדר ואח״כ בבית הספר העממי הרוסי. שנתיים למד בביה״ס הטכני באומסק, אולם גורש ממנו בגלל סכסוך עם המורים.
בעת לימודיו הצטרף ל״פועלי־ציון״, בהשפעת חיילים יהודים ששרתו בסביבה. קרא את ״מדינת היהודים״ של הרצל והתרשם מאד.
ב־1902 — בגיל 20 לערך, נסע לפלך מוהילוב, כדי להכיר את חיי היהודים במרכזיהם ושהה שם מספר שנים. הרבה לקרוא בעברית וברוסית, הושפע מטולסטוי והיה צמחוני וטבעוני כל ימיו. באותה תקופה היה פעיל בתנועה הציונית וב״הגנה העצמית״ עסק ברכישת נשק ובהעברתו לסניפים. הוא גם נבחר כציר לקונגרס אוגנדה אולם לא נסע, כי לא הרגיש עצמו כשיר לתפקיד זה.
ב־1905 חזר לסיביר והתכונן להקים חווה חקלאית על אדמה ממשלתית חכורה. משלא הורשה לו מטעם הרשות לחכור אדמה, בגלל יהדותו, החליט לעלות לארץ. לארץ הגיע, אחרי תלאות דרך רבות, ב־1909, באוניה אחת עם המשורר דוד שמעוני.
כל חייו קסמה לו העבודה במכונות חקלאיות ובבהמות. בארץ הרבה לנדוד במושבות יהודה והגליל. בשלהי מלחמת העולם הראשונה הצטרף לקבוצת מחנים, ובימי תל־חי היה מעביר בלילות אנשים ונשק לישוב הנצור. היה זה הילמי שהעביר למרכז הארץ את הידיעה על נטישת תל־חי.
משהוחלט להפוך את מחנים למושב, הצטרף הילמי לגדוד־העבודה בכנרת ובלילות ניהל חוגים למכונות חקלאיות וברור זרעים.
עם ראשית מפעל החשמל בנהרים עבד בו, כמכונאי, שנתים. דמותו מתוארת, בדמות המכונאי בספרו של עבר הדני — ״המפעל בערבה״.
אח״כ עבר לתל־אביב, השתלם במכונאות בבית־ספר טכני ובחרטות, והמשיך לנדוד בישובים החקלאיים כמדריך למכונות.
בימי מאורעות תרצ״ו—תרצ״ח השתקע בגבע, טיפל באורווה ועסק בחרטות כל עוד עמד לו כוחו.
היה משכיל במובן העמוק של המלה ובעל ידע רב בספרות עברית ובלשונה, בחקלאות, במכונאות ובוטניקה. היה חבר ב״ועד הלשון העברית״. עד ימיו האחרונים היה צלול־דעה ובעל זכרון מפתיע.
לאחר קום המדינה נסע לביקור ברוסיה. אחרי עשרות שנות ניתוק נפגש עם שרידי משפחתו, שהיו קומוניסטים ותיקים, מלאו תפקידים בצבא, במפלגה ובמדע וזכו ל״טיהור״ אחרי שנות כלא רבות. לפני נסיעתו לרוסיה ביקר הילמי אצל ידידו — הנשיא שזר וביקש מהנשיא שאם תארע לו תקלה וימות בדרך, ידאגו להביאו לקבורה בישראל. הבטחה זאת אמנם ניתנה לו, והקלה על החלטתו לצאת לדרך.
בשנים האחרונות כבה אור עיניו, אולם זכרןנו נשאך צלול עד ימיו האחרונים. אהב לחלק עם מבקריו זכרונות,שהפתיעו את שומעיהם בשפע הפרטים בתאור האנשים, הארועים ותאריכי ההתרחשות. חלומו הגדול היה לזכות ולהגיע לשנת ה-100 של חייו, אולם כוחו לא עמד לו לחיות עוד שנה פחות יומיים (ע״פ התאריך העברי).
עם מותו אבד לנו זקן התושבים. דמות מיוחדת שהיה בה משהו מהוד קדומים.
יהי זכרו ברוך.
מ. רכס