האיש הישן על הירח
נדמה לי כי אין דבר טבעי יותר מאשר להפליג לימים רחוקים, ככל שיעמוד הזיכרון של מי מאיתנו, בבואנו לספר על הילמי - שהרי, בין בני הדור הזה, הוא היה חלק מהנוף במשך שנים רבות כל־כך, עד שקשה היה להאמין שיבוא יום והוא לא יהיה כאן.
בימים הרחוקים ההם היו קומץ ילדי המקום מתאספים בפינה מפינות המשק, כאשר עדיין לא היו אמצעי התקשורת ממלאים את החלל, כפי שזה היום, ומפליגים בסיפורים מסיפורים שונים: ספרו על חדשות מהעיתון, שהספיקו לקרוא באחד מהאקסמפלרים הבודדים שהיו מגיעים לחדר האוכל, ובצורה זו שאבו, גם אלה שטרם למדו לקרוא, מעט אינפורמציה מן הנעשה בעולם, ועוד סיפורי ניסים ונפלאות על עניינים רבים ושונים. מקום נכבד בכינוסים אלה היו הסיפורים על הילמן (לימים הילמי) סיפורים אשר התבססו על אגדות שיצאו מפיו.
באותם הימים לא היתה להילמי כתובת קבועה, והיה מופיע לפתע כשילקוט־גב קטן על שכמו. כאשר בא, לא ביקש מקום ללון אלא ישן היה באשר מצא, בדרך כלל באסם בין חבילות הקש. לשאלת הילדים לאן הוא נעלם בלילה טען, שהוא ישן על הירח.
כותב שורות אלה עדיין לא ראה את הילמי באותם הימים, אבל הילד בן השלוש או ארבע, היה חסר סבלנות לדעת מי הוא בן הפלא הזה.
ואז יום אחד, יום גשם וקור, שכנראה גרש את הילמי מן המתבן, הוא הופיע. יושב היה על הכיסא היחיד בחדרנו הקטן ואבא אמר: זהו בני, יאיר שמו. הרמתי את העינים לאט וראיתי איש גדול מאד ובעל שפם, ידים ענקיות, שער צהבהב וכמובן משקפיים. מאחורי המשקפיים עינים כחולות־ירוקות מחייכות בשובבות. מיד חד לי האורח המוזר כמה חידות בחשבון שכמובן לא ידעתי את התשובה עליהן. ואז בדחף לא יאמן שאלתי: אתה... אתה... באמת ישן על הירח?
— ודאי וודאי, ענה הוא.
— אז בלילות של עננים מה אתה עושה?
הוא ענה משהו, אבל כנראה לא הבנתי.
עשרות שנים נקפו. היום הילמי ישן בוודאי על הירח, שהרי הוא ותיק שם.
יאיר זק