לזכרו של הילמי
כתבה רחלה רז
יחיד ומיוחד היה בינינו הילמי. אף פעם לא ״בפנים״, תמיד ״על־יד״. שקוע לו בעולמו שלו: עולם של צמחים, כוכבים, מכונאות, מתמטיקה ועוד. לא ידענו ולא שאלנו על משפחתו, על חייו הפרטיים. ידענו שנע ונד היה בארץ, עד שבא ותקע יתד בגבע ונשאר. וכך קיבלנוהו כמו שהוא: תמהוני, שונה מכולם, מסתפק במועט, טבעוני — עובדה קיימת.
תמונות מרחוק: הילמי בחדר המלאכה — רכון על גבי המחרטה.
הילמי באורווה — מטיל פחד על העגלונים, אורב להם בחזרם הביתה: כיצד הם נוהגים בסוסים ובפרדות, האם מצליפים בהם בדרכם העולה לגבעה, האם מזיעים הם מדי, הייתנו להם די שהות לשתות מים. וטיפולו המסור בסוסים — כיצד היה מאכילם מכף ידו וקורא להם בשמות חיבה.
הילמי בסוכתו — בקיץ ישן על מיטה בחוץ או על המרפסת ובסוכה עצמה מיטה, שולחן עמוס ספרים, על הרצפה אוספים של צמחים, מכבש וטלסקופ. יותר מאוחר כשעבדתי בגן־הילדים היינו מבקרים בסוכתו, מציצים בטלסקופ, מתכבדים באגוזי אדמה (כך הקפיד לקרוא לבוטנים), שומעים פרק בבוטניקה.
ידועה אהבתו של הילמי לילדים. תמיד מספר להם מעשיות, חוקר למעשיהם, מתענין במשפחותיהם ומשחק עמהם.
היה עובר על יד הגן בהליכתו הכבדה, המתנדנדת קמעה, בידיו צמחים ומגדיר. היה מתעניין במספר הרב של זרעי הבר בתוך גרעיני החיטה, השעורה ובצמחים הרעים המתרבים בגינותינו.
דמותו של הילמי היתה כל כך שייכת לנופה של גבע, שנדמה היה שלעולם יהיה בינינו, צלול ברוחו, אוצר בלום של ידיעות ופוסק פסוקים מן התנ״ך.
בשנותיו האחרונות, כשכבדה עליו ההליכה וראייתו הלכה ונשתבשה (ומה יכול להיות עצוב מזה לאדם, שכה אהב לשוטט בשדות, לקרוא, להגדיר צמחים, ולהעלות שמותיהם מתוך המקרא) שמח מאד לכל תשומת לב, לכל ברכת שלום, להעצרות של רגע לשיחה קלה ותמיד — מלמד משהו או מספר מעשיה מימים עברו.
וכך ישאר בזכרוני — יוצא דופן בינינו, צועד במעגל חייו המיוחד, השונה,בלי להתערב, בלי להכנס פנימה לתוך המעגל הסוגר על כולנו ביחד.
רחלה