מדבריו - הילמי על עצמו
חיי הילמי
ביום ששי לפני פורים מלאו שבעים שנה מהיום שיצאתי מהבית לארץ. הטמפרטורה היתה אז עשרים וחמש מעלות מתחת לאפס. רתמתי את הסוס קל הרגליים למזחלת חורף קלה שמתי את החפצים ושמיכות החורף ויצאתי לדרך. ארבע מאות קילומטרים עד התחנה הראשונה. אחרי צריכה עוד לצאת שיירה שלמה של סוסים מובילים עגלות חורף כי רכבת אין.
ביום ראשון השיג אותי ראש השיירה. כל בוקר הוא צריך לנסוע לפני השיירה למצוא מזון לסוסים ומקומות לינה. וכך נסעתי שבוע ימים בראש השיירה — כל יום חמישים ק״מ. בדרך נודע לי שאני חולה. באומסק (התחנה הקרובה) שכבתי ששה שבועות עד אחרי פסח ומשם ברכבת מהירה במשך יותר משבוע נסעתי לאודיסה ומשם שבועיים לאחר מכן — כבר הייתי בארץ.
באתי מפינה נידחת — קזכסטן. לפי מנהג הימים ההם, היו נותנים לאדם בארץ שמות לפי מקום מוצאו — ״פולני״, ״יקה״, ״בולגרי״ וכו' ולי נתנו: ״קירגיז״, ״בורט״, ״צ׳וצ׳י״, ״אוזבק״ ועוד שמות שכבר שכחתי. התחלתי להתעניין בהחלפת שם משפחתי. נאמר לי: תפנה לחברת חש״ע. מה זה? — ר״ת של "חברת שפה עברית". באתי לבית של ראש החברה. שאל שמי, שם אבי, אמי, סבי, סבתי. אחרי יומיים נכנסתי אליו, הוא לחץ את ידי בשמחה ואמר — שלום לך אדון יקומפורקן. צחקתי אליו: ״אתם צריכים לעברת את שמי ולא לבבל אותו״. באותו יום הזמין אותי חבר מהמושב לחתונה של בנו. הלכתי לכפר. נכנסתי לבית הכנסת וכאן ליד הארון הפתוח התעוררה בי פתאום אהבת נעורי; נפגשתי שוב בחברה ״משנה״ ויותר לא נפרדנו. ופעם אחת המשנה מספרת לי, שבשבת אסור לעשות הילמי - רק כדי טבילת פת במלח. כך אמרה. המלה — הילמי, קפצה בראשי, ליבבתיה ואסרתיה להיות לשם משפחתי.
הלכתי לעפולה למשרד הרישום. האנגלי קבל אותי ובעוד שבוע לחצנו ידיים והוא אמר: ״שלום לך אדון הילמי״.
כל יום בבוקר מעיר אותי הרדיו בשעה 06.00 בקריאת ״שמע ישראל״. ופעם אחת זכורני, הוא גם סיפר מה זה הילמי. זה היה מאכל — מין תבלין טוב מאד ששמו בו קצת מים, קצת מלח, קצת דבש ואולי גם צמח שנקרא זרע־גד (קוריאנדרים סטיבום בלע״ז) ואולי גם חציר, (אליום פורום בלע״ז).
בשמות ט״ז ל״א כתוב ״ויקראו בית ישראל את שמו מן והוא כזרע-גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש.״
אם כן ילדים, כל הלילות כל השנה מטבילין בצל פעם אחת, ובלילה הזה שתי פעמים: פעם אחת בצל ב״הלמי״ ופעם אחת מרור בחרוסת.
ושלום לכם ילדים. אל תשכחו כעת מה זה הילמי.
ברוך הילמי