הנצחה בקבוצת גבע

מלכה גרייצר

אימא שלנו – מלכה, נולדה בליטא בעיירה בשם קופישוק באפריל 1919.

הצעירה והמפונקת מששת ילדי המשפחה. המשפחה הייתה משפחה דתית שחגגה את כל חגי ישראל.

האב יוסף היה סוחר בתוצרת חקלאית כבקר צאן ותבואה. והאם ליבה עקרת בית.

כשסיימה אימא את חוק לימודיה החלה לעבוד בחנות בדים.

 ובשנת 1939 יצאה להכשרה בעיר קובנה לקראת עלייתה לארץ ישראל וזאת בניגוד לרצון הוריה שסירבו להיפרד ממנה. דבר שהציל את חייה מאוחר יותר.

ב-1941 כשנכנסו הגרמנים לליטא כל משפחתה הענפה של אימא הושמדה מייד, ומאותו רגע היא מצאה את עצמה בודדה בעולם.

מזמן כניסת הגרמנים לליטא החלה תפנית איומה בחייה של אימא והם הפכו לטרגיים ומלאי סבל פיזי ונפשי כשעברה את כל מדורי הגיהנום הנאצי וסבלה קור, רעב, השפלה ועבדה בעבודות פרך קשות ביותר. אך בכוח ההישרדות המופלא שלה יצאה מהמחנות בחיים.

בדרכה לארץ פגשה את אבא שלנו ישראל ויחד עשו את הדרך הארוכה הזאת כשהחתונה נערכה באיטליה, ומשני אנשים בודדים בעולם הפכו למשפחה. את דרכם לארץ עשו באונייה הבלתי לגלית "אנצו סירני".

כשהגיעו לארץ לחיפה נתפסה האונייה ע"י האנגלים והם הועברו לעתלית למעצר לשבועיים ומשם הגיעו לקיבוץ יד-מרדכי שאימא לא הייתה מרוצה בו. מאחר ובגבע גרה שרה לב שהייתה בת דודתה של אימא הם הגיעו הנה וחיו בה את כל חייהם.

אבא שלנו, ישראל, הגיע חולה מאוד ובמשך כל חייהם המשותפים אימא תמכה בו. הם הביאו אותנו- שלושת ילדיהם לעולמם הפגוע. למרות שניסו להגן עלינו מעברם הנורא הדבר חלחל לחיינו מרגע שבאנו לעולם וגדלנו בצילו.

אימא הייתה נוהגת לומר שכל ילד מילדיה, נכד מנכדיה ואח"כ ניניה היה ניצחונה מול הרוע הגרמני.

בשנת 1980 נפטר אבינו ואימא חייתה את חייה 28 שנים נוספות בלעדיו כשהיא נהנית ממשפחתה שהולכת וגדלה.

לאימא היו כישורי בישול מופלאים בעלי ניחוחות ואפיון של המטבח הביתי של הוריה שניסתה להעביר למטבח הקיבוצי, והצליחה מאוד לעשות זאת בבישול של מטבח הילדים. כמו כן עבדה מספר שנים בלול והדבר דרש ממנה עבודה פיזית קשה, עבדה כמה שנים גם בכריכת ספרים ומשם עברה למפעל בקרה למחלקת הסלילים, עבודה שאהבה והוקירה מאוד. כשנחלשה עברה לעבוד בסביונית.

השנתיים האחרונות הפכו לקשות מאוד עבורה כשנאלצה עקב מצבה לעבור מדירתה שאותה טפחה ואהבה לדיור המוגן ולעזוב את גינתה הקטנה הפורחת והמטופחת ויותר מאוחר לעבור לבית סביון עצמו. התהליך השאיר את חותמו בה ובנו כשאנחנו הופכים להיות סוג של הורים עבורה, וצריכים להסביר לה ולשמור עליה.

אימא יקרה שלנו – תמו קרבות ההישרדות שלך, בגילך המופלג את הולכת לעולמך ונקווה שתמצאי בו מנוחה לאחר חיים לגמרי לא קלים.        

                                                                                                                                    ילדייך 

שבעה לסבתא מלכה

בילדותנו הייתה פרוסה מעלינו עננה בלתי נראית.

אם בשמחה ואם בצער וכאב, תמיד הייתה שם אותה עננה, פעם שקופה ופעם מוארת פרושה כמעין אדרת השייכת לאמא ואבא.

בהיותי ילדה קטנה הבנתי בחושיי, כי בצבעים היא נצבעת וגווניה כצבעי הצחוק והדמע. ואם הם שולטים בה, אז מי אותם לימד? ושאלות של ילדה עולות: מי הוליד אתכם, מי אמר לכם מה לעשות? היכן הם - סבא וסבתא? אחים ואחיות?

ואתם מתמלאים בשתיקות, והעיניים מתמלאות בדמעות, ואתם זוקפים קומה ומספרים קצת על ארצות אחרות ועל אנשים טובים ואנשים רעים... והעיקר שפה אנחנו קיימים. ואת אמא שלנו. ואנו ילדייך. ויחד עם אבא, אנחנו משפחה. משפחה כמו שהייתה לכם אי פעם, אבל יותר טובה. משפחה קטנה, שבה העצב והשמחה מתמזגים זה בזה.

ואנחנו גדלים כמו כל הילדים, ובמעט השעות שבילינו ביחד עינינו פקוחות ומתבוננות בכם, כיצד ובאיזה כוח הנכם נאחזים במקום הזה, בונים ומגשימים את החלום של הפרחת הישוב היהודי בארץ הזאת. ואנחנו בעצם הפרחים שהנכם מגדלים ושומרים מכל רע ומשחית. ואנו פוקחים עיניים וזוקפים אוזניים, אנחנו מוכנים להקשיב, להקשיב למה??? אנחנו רוצים לשאול ומפחדים לפגוע. אתם רוצים לספר ולא רוצים לפצוע. ואנחנו אתכם ואתם שלנו. שותקים! אנו גדלים, ואתם עדיין שותקים.

יש לנו אבא ויש לנו אמא שדואגים כמו כל ההורים. רק שלא מספרים על תנועות הנוער, על  מרד נעורים ועל עזיבת בית אמא ואבא.

אנחנו מדי יום באים לבית שלכם ומביאים איתנו שמחה מחודשת. ואתם משתדלים בשבילנו ואנו בשבילכם. האם אתם מוצאים בנו את עצמכם מפעם??? נעמה - המרדנית, שאיננה מוותרת על זכויותיה, נלחמת? אני - המנסה לפייס ולישר הדורים? ויוסק׳ה - הבן הקטן, "הנסיך", שבהמשך יאבק קשות בשתי אחיות המאחדות כוחות על מנת להמשיך ולשלוט בשושלת? גדלנו, בגרנו, נישאנו והולדנו ילדים.

ואנו יודעים שלמרות אותה העננה, הדרך נסללה. יצאנו לדרך ואנו חזקים. ילדינו החלו שואלים, אותך אמא - ואת עונה, ואני משתאה ־ כיצד ומאין את יכולה כעת להעלות את שכה רצית להסוות? ואנחנו שותים בצמא את סיפורך. וסוף סוף את בוכה, ואנחנו בוכים, נוגעים, פוצעים ומתוודעים לדורות הקודמים, והם קורמים עור וגידים.

אמנם הם אינם אבל הם נכנסים לבפנים. תמונות מן העבר צצות וכבר יש לי סבא וסבתא, דודים ודודות. ואת כעוף החול, שוב עולה גדולה ופורשת עלינו כנפי עננה, כנפיים של עוז וגבורה של אמא שרדנית ולוחמת. וככזאת תישארי בינינו.

אקה

דברי זכרון

בדף זה ניתן להוסיף דברי ניחומים וזיכרון לאתר

לאחר בדיקת התוכן הדברים יוצגו באתר

לאחר הכתיבה בבקשה לרשום בחלון את מילת האבטחה

תודה