הנצחה בקבוצת גבע

שלמה'קה

לכתוב על שלמה'קה, זה כאילו לתאר חלק מחייה של גבע משנותיה הראשונות ועד ימינו. ולי אישית חלק נכבד מחיי. שלמה'קה בא לגבע בתור נער. את שנות לימודיו האחרונות עשה בעין חרוד. עם סיומן החל לעבוד בגבע. שלמה'קה אהב את העבודה החקלאית ואהב את גבע. היה קשור אליה בכל נימי נפשו, באהבת האדמה ואהבת המקום והיה מעורה בכל התפתחותה. היה שמח בעבודתו ומצא סיפוק במה שנעשה.

שלמה'קה הרבה לשיר בשעת עבודתו, היה חורש ושר, היה יושב על עגלת ירק ושר. מקלטר ביו הירקות ושר. היתה לו שמחת יצירה. בהיותי ילד, היה לוקח אותי לשדה והייתי יושב שעות ומתבונן איך היה הולך בתלם אחר המחרשה ושר לו את שיריו. עברו שנים, שלמה'קה עבד בפלחה, בגו הירק, בלול, הקים משפחה וגידל ילדיה. גבע גדלה והתבגרה ואיתה גם שלמה'קה. שלמה'קה הרבה לקרוא ולהתענין על הנעשה בבית, במדינה ובעולם הגדול.

היה בעל לב חם ורגיש. אהב את משפחתו, ידע לכבד את הוריו, את אחיו ואחיותיו. אהב את משפחתו שלו - אשתו, ילדיו ונכדיו. יצר יחסי רעות במשפחה ואווירה חמה גם כאשר ילדיו גדלו ועזבו את קן המשפחה והקימו להם משפחות משלהם.

כנות ויושר ליווהו כל חייו. הסתפק במועט ולא שאף לגדולות. יחד עם זאת שאף לשלמות ולטוב יותר. היה קפדן בעבודתו ועל כך היו לו לא מעט חיכוכים עם חבריו. מסירותו לא ידעה גבול. היה נאמן לכל מה שעשה. עקרון העבודה היה אצלו מקודש ובכל כחותיו גם כאשר הם היו דלים - לא הרפה מהעבודה וראה בה תמצית חייו.

והנה יום אחד באה עליו המחלה, והמאבק לחיים ולמוות החל. היו אלה שנות סבל ויסורים בלתי פוסקים אשר הלכו והתעצמו עד יומו האחרון. השפלת אדם ודאבון לב, ללא יכולת שינוי לטובה. יום אחר יום, ימים רבים מאד של כאבי תופת, של סבל נפשי בל יתואר, של מאבק ללא תכלית וכל זה מבלי שנשמע מפיו טענה כל שהיא. ונחמתו, עידודו ועזרתו - אשתו, משפחתו וחבריו. הוא ידע להעריך גודל מסירותה של אסתר למרות הצער, היגון והמאמץ הנפשי והפיזי שליוו אותה כל שנות מחלתו. המעגל הלך והצטמצם, הלך ונסגר עד שבא היום, יום הדין וגאל אותו מיסוריו.

דמותו תלווה את בני משפחתו וחבריו לאורך ימים.

יורם נחשון

לאבא

שנים רבות התמודדת בכל כוחך ונפשך ולבסוף...  הוכרעת. קשה מנשוא היה הסבל, אך אתה כתמיד בכח הרצון והחיים, ידעת לעמוד בגבורה ולא לשקוע בתוך המחלה, אלא להמשיך ולהתעניין בכל הנעשה בגבע ובמשפחה.

לא ויתרת על אף "דף שבועי" שיצא בגבע ועם כל חבר שבא לבקר שוחחת בצמאון. רצית לדעת הכל: על הלול, הרפת, המטעים ושאר מיני עניינים. ואותנו עם כל ביקור וביקור ידעת לעדכן על הנעשה בבית.

אתנו, אבא, אתה ממשיך לחיות בדמותך הפעלתנית התוססת והשלמה עם עצמה.

אנו זוכרים את ימי גן הירק, כיצד היינו רוכבים יחד על "אדר״ ו״פיני״ לשטחים לבקורת אחרונה, סגירת ממטרות, איסוף ארגזים זרוקים והסברים. ואת ימי "ייצור ופיתוח״ ואת הלולים והמשלוחים ואיר יצאת בשעות לילה ללוות כל משלוח שיצא, כרי שלא "יסדרו" את הקבוצה... ובדאגה חכינו שתחזור אחרי נסיעת לילה ארוכה ואתה היית בא שמח ומלא ספורים וחוויות על סוחרים ותרנגולות. ולא נשכח גם את "מלחמות התרנגולים" אשר נהלת ופעם גם נפגעת. ובערבים פעילויות נוספות:

חבר בוועדות, מארגן קבלות שבת, דואג למקומות ישיבה קבועים לחברים ולאורחים ועוד המון המון ספורים... וכשהתבגרנו ואנו הבנים ראינו את החיים קצת שונים והורגש פער הדורות ביחס לערכים קבוציים - תמיד עמדת בשלך ועל כל טענה שנשמעה מצדנו, ידעת תמיד להשיב ולהסביר ולהוכיח את צדקת דרך חייך - דרך הקבוצה.

עיינתי עכשיו במכתבים שכתבת לי כשלמדתי בירושלים, ומצאתי משפטים המאפיינים את דמותך:

--- "אז מה פתאום אכזבות? ההיפך מזה היא הדרך הנכונה והטובה ביותר. איך אומרים אצלנו אל יאוש!"

--- "וכרגיל רותי'לה מה אנו עושים - מקבלים הכל באהבה".

אבא, יומיים לפני שנפרדת מאתנו, עוד נתתי לך נשיקה ואמרנו: "להתראות!" המילה האחרונה הפעם לא הוגשמה, אך אתה אתנו תמיר בספורים, בזכרונות, בתמונות ובחיי היום יום.

יהי זכרך ברוך

רותי