דינה גולן
כתב נחמן
אנחנו טומנים היום באדמתה של גבע את אחת מדמויות-היסוד שלנו.
צעד איתן וחזק היה צעדה של דינה כל ימיה, ואיתנה היתה עמידתה תמיד.
מאז בואה אל הגבעה הזו, בשנת 1929, לפני 64 שנים, עם קבוצת דרומיה ובהם אישה, אליקים ז״ל, היתה דינה - וכמוה כל חבורת ״דרומיה״, תא צעיר, רענן ובריא בהוויתה של גבע. הם הכניסו להווי המקומי, ליחסי העבודה והחברה - קו של חסד, נינוחות ועליצות (דברים שלא בלטו כל כך אצל חבורת המייסדים הראשונים). כך התאזן סבר-פניה של גבע, תוגבר בה מאד קו החברות, תחושת הצוותא והנאמנות הפשוטה והמובנת מאליה למקום ולבניינו, מבלי שהדבר יהא מלווה בחריקות מיותרות.
כך, בפשטות, כמובן מאליו, נקלטו אנשי ״דרומיה״ במקום הזה והפכו בו לאבן יסוד, לאבר מאבריה - וזאת לאחר משבר חברתי קשה, שאיים על קיומה ועתידה.
דינה, שבאה כבר כאשת משפחה, הביאה לכאן את הוריה ויחד עם משפחת צבי, אחיה, ופניה, ועם שאר החברים - יצרו מיד נוכחות חזקה של משפחות צעירות רבות ביחס לתנאי הימים ההם - והודות להם נוצרה כאן במהירות יציבות שקטה ובוטחת. לאחר שנים אחדות, בהן נתגבשה החבורה בעבודה וביחסיה הפנימיים, תוך נדודים במקומות שונים בארץ, הגיעה לכאן חבורה בשלה וחזקה.
שנים רבות עבדה דינה בלול, יחד עם אליקים ז״ל. אח"כ - שנים רבות כמטפלת בבית-הספר, ואח"כ במתפרת התאים, ככל שיכלה. ועד כלות כוחותיה ממש.
זכורים לי ערבים ארוכים, שהיינו, חבורת ילדים, מצטופפים סביב שולחן העבודה הגדול שלה במלתחת בית-הספר; שם, על-יד המקלחת ודינה, תוך שהיא מקפלת ומסדרת את בגדינו - מספרת ומספרת, בהיגוי רוסי חזק ובפרטי-פרטים - סיפורים מהווי ילדותה ברוסיה,
או מימי רדיפות הציונות והמאסרים שם, או מתקופת ״נס-ציונה״ והעבודה בפרדסים, או מימי ״חפצי-בה״ שלה, שהיו כנראה, ימי חסד מיוחדים לקבוצת ״דרומיה״.
סיפוריה הקולחים, שהיו נקטעים מדי פעם בפרצי הצחוק החזק והמתגלגל שלה, היו לילדים מקור לידיעות ולהנאה, רבים מאד. שם נקשרנו אליה בקשרים, שנמשכו גם בימי בגרותנו ועד הסוף ממש. ביטויה החוזר: "ממש - ממש" - היה בא להטעים וליחד את פרטי הסיפור ועיקריו.
״אם וסבתא גדולה״ היתה דינה לילדיה שבגבע ולכל בנותיה, חתניה, נכדיה וניניה, שהקימו את בתיהם בקיבוצים אחרים - באורים, ברביבים ובמשמר-הנגב.
שמרה אתם על קשר חזק ומתמיד והם השיבו לה שפע אהבה וכבוד. עד יומה האחרון שימש חדרה-דירתה מוקד ומרכז משיכה לכלם, בכינויים מיוחדים היתה דינה מכנה כל אחד מהם, כינויי חיבה ואהבה.
בשנותיה האחרונות, כשהיא כבר מרותקת לחדרה, לא חדלה לקרוא ספרים ולהנות מהם.
כשהיא מוקפת תמונות כל אהוביה, בני משפחתה הענפה, ילדיה, נכדיה וניניה - היתה מקבלת בחיוך רחב כל מבקר ושואל לשלומה, ומדגישה וחוזרת: ״נוק - הכל טוב! באמת - כל כך טוב.״ מעולם לא שמענו מפיה דבר-נרגנות. היה לה לדינה, כשרון מיוחד לראות תמיד את הטוב והיפה!
תנחומינו לכל בני המשפחה.
היי שלום, דינה וישמר זכרך ברוך ומחויך בתוכנו תמיד, כאשר היית!
נחמן רז