לב המשפחה
כתב גדעון
מאז שעמדתי על דעתי היתה לי דינה אם וחברה.
על חומו של התא המשפחתי שלנו העיב זכר אחי הבכור, שנקטף בינקותו. מדי שנה בשנה היתה דינה מדליקה עששית נפט, שהיתה שמורה עמה, ביום פטירתו. זה לא מנע אותה מלהקים משפחה גדולה, אולם בין ארבע אחיות הייתי בן יחיד ונושא שמו. זה נוגד את תקנות המסורת היהודית, אך דינה נלחמה בנחרצות על שמירת השם, כנגד אביה, למרות היותו יקר לה ואהוב עליה.
הדרך בה טיפלה בהוריה היתה מופת לכולנו ואני תקווה, שלא הכזבנו אותה, כאשר עמדנו במבחן דומה, בימיה האחרונים.
לא אשכח לה את האכזבה, שהנחילה לי, כאשר נפרץ מעגל ההסכמה ביני לביו סבי - אביה ז״ל. נדמה לי, שהייתי חלוץ קיום הבר-מצוה במתכונתו המסורתית ולגאוות סבי, עליתי לתורה בבית הכנסת בגבע (שנמחה בינתיים מנוף גבע), תוך קריאת ההפטרה לפי טעמי המקרא, בלחן המסורתי. מרגע שהגעתי למצוות סבר סבי, שאהיה בעתיד יהודי כשר למהדרין, מה שלא תאם כל עיקר את תכניותי. תפקידה של דינה היה להבהיר לסבא איך עומדים הדברים - אך היא נמנעה מכך, כדי לא לפגוע בו. מתוך אהבתה לאביה שגתה והמציאות טפחה לשניהם על פניהם.
שנות עבודתה המשותפת עם אבא בלול זכורות לי משחר ילדותי, עת היינו הולכים, בין הערביים, לבקר אותם בלול. עם עלייתי לכתה א' עברה אתי, כמטפלת שלנו, לביה״ס ולוותה אותי במשך כל שנות שבתי על ספסל הלימודים.
כמטפלת, לוותה אותנו בטיולים רבים והצטיינה בכושר הליכה מעולה. מוגבלותה בשנותיה האחרונות מחזקת ידי האנשים, שאוהבים להדגיש את נפתולי הגורל. אני אינני מאמין בגורל וקשיי הליכתה, לעת זקנה, לא ישכיחו ממני את ימיה הטובים, עת היתה צועדת כתף אל כתף עם טובי הצועדים.
כדי לפצותה על ירידת כושר הליכתה, נהגנו לקחתה במכונית, עת היתה פורצת פריחת האביב ומשתוללת על מדרונות הגלבוע. היינו נוסעים על כביש הגלבוע הנה ושוב, כדי שתשבע ולא תחסיר אף קטע מזמרת האביב ומפריחתו הססגונית.
עברה קורס מפקדי עמדות, לגאוות כל המשפחה, ומלאה תפקיד זה במלוא האחריות בימי טרום-המדינה.
כאשר גייסו אותנו, בימי מלחמת השחרור, לתורנות שמירה בשיך-ברקן (על הגלבוע) לאחר ששוחרר, לא ויתרה על ההזדמנות לבקרני על משמרתי. זה היה הרגע בו חשה, שכוחותיה פוחתים ולכן לא הצליחה להעפיל עד הפסגה.
בגמר כהונתה כמטפלת בביה״ס עבדה במשך מספר שנים במסירות, בחדר הקילופים. משם עברה לתחנתה האחרונה - מתפרת התאים. כדי להקל על הליכתה קיבלה קלנועית ובעזרתה התגברה על כל המרחקים בדרכי גבע.
משנפטרו הוריה ולאחר מכן, עם מות אבא, הרבתה לבקר בבית העלמין ולהניח ענפי אורן על קברי יקיריה.
כשאבדה את היכולת לשלוט בקלנוע, הסתגרה בחדרה ולא חדלה מלהצהיר על אושרה בחייה, בהתעלמה לחלוטין ממגבלותיה. כל החלכאים והנדכאים בגבע היו משכימים לפיתחה, לקבל את מנת העידוד, שהיא חילקה ביד נדיבה.
בבוא יומה, ליוותה אותה כל משפחתה המסועפת, שהקימה בחייה הברוכים כי היא היתה לב המשפחה, שחדל לפעום.
גדעון גולן