נהרס הקן
כתבה מתילדה
עמדתי ליד ארונה והוא עטוף שחורים, ראיתי את התהלוכה הענקית שהתפתלה כנחש על פני השבילים כשליוותה את רוני בדרכה האחרונה. הקשבתי לרישרוש הרגבים הנשפכים באכזריות על ראשה המתולתל, והלב לא אבה להאמין שאבד הפרח הרענן. עצמתי את עיני ורציתי לברוח מהמציאות המרה, לתקופה אחרת.
רוני באה לגבע, כנערה שאך מתחילה להתבגר, שופעת בריאות, עיניים יוקדות וחייכניות, קול ערב. כמה אהבתי להאזין, עת נתנה את קולה בשיר. וכשעבדה ברפת, עת היתה חולבת - והשירה היתה בוקעת דרך סידקי הקירות, שמחת חיים ליוותה אותה תדיר. רוני מטפלת בבית הספר - בשעות הפנאי מתיישבת על המדרגות של בית הספר יחד עם כל ה״חברה״, קטנים וגדולים, עם כולם היתה חברה ואמא ועם כולם מצאה שפה משותפת.
• • •
כתבה יהודית
כיצד אפשר לחיות בלי רוני?
שאלה זו התיצבה לא בזמן שישבנו ליד ערש הדווי שלה. אז חשבנו רק עליה, והיינו צמודים ליסוריה. כאשמים, אשמים וחסרי אונים עמדנו מול סיבלה האיום.
השאלה הזו ירדה עלינו רק אחר כך - לאחר שהביאוה לקבורה, לאחר שפסק הבכי הרם סביבנו, לאחר שנארזו והוצאו חפציה, לאחר שנקבעה תמונתה על הקיר. כיצד לחיות בלי רוני?
וכך אצעד כסהרורית משעה לשעה, מיום ליום, מתאריך לתאריך ואחפש אותה בכל מקום בגעגועים גדולים.
מצלצל פעמון עם שחר. קמים לעבודה. רוני אהבה את יום העבודה ואת בגדי העבודה, העבודה היא באמת, באמת חיינו, היתה אומרת וצוחקת בקולה העמוק. יבואו הרבה ימים ברוכי עמל, הפעמון יצלצל, ורוני לא תקיץ, בשבילה תם כל העמל...
המשען היחידי
כתבה אראלה
זוכרת אני: הבית, שהובילו אותנו, קבוצת ילדים עולים מסוריה, אליו, ניצב בשורת בתים שעמדו צפופים זה ליד זה. צעדנו אליו באפלת הלילה והאנשים שפגשנו בדרכנו הסבו את ראשם והסתכלו בנו תוך כדי ההליכה.
מבעד אחד החלונות המוארים ראינו נערה צעירה ונאה כבת 18 שידה עוד שלוחה בסידורים האחרונים בבית. כאשר היא ניגשה ופתחה בפנינו את הדלת ניגלו לנו פנים נעימים חייכניים ועיניים גדולות הבוחנות בחיבה את כל אחד מאתנו. זו היתה רוני. היא הושיבה אותנו ליד שולחן ערוך ולאחר שאכלנו ארוחת ערב הראתה לכל אחד את מיטתו ושוחחה עמנו ככל שאפשר לה מיעוט ידיעתנו את השפה העברית. ואם כי עברו מאז 9 שנים, הרי עדיין זוכרת אני את מסיבת קבלת הפנים שנערכה למחרת לכבודנו בבית הספר ואת רוני המקבילה את פנינו ליד הפתח, כשחיוך קורן על שפתיה. תוך זמן קצר ביותר רכשה היא את אמוננו ואת אהבתנו ואנו דבקנו בה בכל לב. מנהגים שונים היו לרוני ובחלקם הם נחרתו עמוק בזכרוני. מדי בוקר היינו נעורים לקול שירתה הענוג "בוקר טוב לאמא" ובלילה נרדמים עם מגע ליטופה הרך והאמהי וברכת "ליל מנוחה" לכל אחד.