הנצחה בקבוצת גבע

אבא

מיום שאני זוכר את עצמי לא שררה במשפחתנו הרמוניה. בתוך זה אני זוכר את אבא מקדיש את זמנו ללא גבולות, לילדים, בונה מתקנים, מסדר סביב הבית, מספר ספורים, מלווה ומחנך. תמיד הגינה על יד ביתנו היתה מטופחת ויפה.

חייו של אבא מעולם לא היו קלים. מעטים היו רגעי הספוק והאושר. ילדותו היתה כולה בנדודים מכפר חקלאי אחר למשנהו, עד שהגיעו העירה. השמירה על האופי היהודי של המשפחה בתוך כל הגלגולים, היתה ממש ספור גבורה.

נקודות האור אצל אבא, היו גידול הילדים, רעיון הקבוצה בדרומיה ובגבע, החקלאות - שכל ילדותו היתה חלק מחייו, והקבוצים הצעירים אותם ליווה והדריך. כל חייו שמר אבא על דרכו העצמאית המיוחדת, בתוך קבוצה גדולה.

זכורה לי המלחמה של אבא במשך שנים על אופיה היהודי של גבע. על הדלקת נרות בשבת, על אופיו היהודי של חג. בתחילה היה כמעט בודד במאבק זה. אך מי שמסתכל היום לאחור, מגיע למסקנה שאבא צדק.

ההדרכה בצאלים, באורים ובגבים, היתה אחת התקופות היפות בחייו. בה הוא מיצה את כולו - בעבודה, בתרבות, בבניו חברה, בהדרכה ובקשרים המיוחדים שקשר עם חברים צעירים.

ביום האחרון שאבא היה עם עיניים פקוחות, הוא לא הפסיק לדבר על חקלאות, על פרנסה, על גבע ועל עבודה.

לי, כבן, ייזכר אבא, כמי שאהב וליווה בחרדה כל צעד שלנו. חי בצנעה עד כדי סגפנות. לא פגע באיש. נזהר, עד יומו האחרון, מלהיות לנטל על הזולת. חי, עד יומו האחרון, חיי כבוד. אבא הגשים בצניעותו ובתוך כל קשיי חייו את אמת החיים שלו עד תום.

כך נזכור אותו תמיד.

אלי גרן

14.10.89

קיבוץ גבים  

 לאלי שלום!

כתב דן אולמן

הצטערתי לשמוע על מותו של מיכאל. לצערי, לא יכולתי לבוא להלוויה.

למעלה משלושים שנה חלפו מאז שמיכאל ליווה והדריך אותנו בגבים, אבל נדמה לי, שהיה זה רק אתמול. אמנם הרשמים וההתרשמויות, בגיל צעיר, עובדים עלינו חזק והרבה דברים שחווינו בגיל זה לא נשכחים, אך אין לי ספק, שדמותו ופועליו אצלנו היו כל-כך חזקים, שאי-אפשר לשכוח אותם.

מיכאל הגיע אלינו בתקופה קשה בגבים, כשהמשק היה מסובך מבחינה כלכלית וחברתית. באותה תקופה סיימתי שרותי בצבא ולא כל-כך הבנתי מה רוצים מאתנו - הגרעין החרש, שרק הגיע לגבים. מיכאל, בלי הרבה נאומים, פשוט הוביל אותנו בעבודה. צריך לעשב בסלק - כולם מתווכחים אם לשכור פועלים והוא, פשוט מתחיל לעשב בעצמו חלקה של עשרות דונמים. לא נעים לראות אדם מבוגר עובד לבדו ואנו מצטרפים אליו; וכך בקטיף המלפפונים וכו'.

מיכאל

כתב יאיר זק

נדמה לי, שרואה אני את החיוך על שפתיך, ותנועת יד האומרת, בשבילי? אין כל צורך בהספד או כדומה.

אבל רוצה אני להיות לפה, לקהל הזה ולאלה שאינם כאן ולהפרד ממך בכמה מילים.

בתכנית 'אלה הם חייו', אמר קישון על מצילו ההונגרי: "כך נראים הגיבורים״ - אני אינני בטוח כל-כך איך נראה "חבר קיבוץ" אבל נדמה לי, שהלואי והיו רבים כמוך העושים עבודתם בצנעה ובחריצות לאורך שנים רבות כל-כך. כי הלא זוהי בעצם חובתם, שיש למלא אותה בדרך הפשוטה והישרה, מבלי לבקש דבר.

בקושי אני זוכר את מיכאל כאיש השדה, ״המספוא״ בלשון אותם הימים, אבל בזכרון חריף ביותר את מיכאל כאופה הלחם. מציצים היינו איך נהפך הבצק לככרות בידיו האמונות או מחכים להזדמנות לפלח חתיכת עוגת שמרים של שבת. זריז במלאכתו ומוצא תמיד דרכים חדשות על מנת לחסוך ולייעל.