הנצחה בקבוצת גבע

על יגאל גוריון     בן גבע 1936-2006

שנינו נולדנו בכפר אחד בשנות השלושים. תקופה סוערת אך עם תקוות גדולות.

גם האמהות שלנו עבדו יחד שנים ארוכות בבית-התינוקות, יחד השכימו ב- 04:00 לפנות בוקר ומעולם אמא שלי לא הצליחה להגיע לעבודה לפני פרידה.

מקיבוץ שהעבודה הייתה בו ערך עליון יצאת עם אראלה ללימודים בטכניון, דבר שלא היה מקובל, ומאז פרשתם כנפיים.

בזמן עבודתי בחיפה נפגשנו לעיתים קרובות ובעיקר ב - 20 השנים האחרונות, והשנים כאילו לא שינו בך דבר. תמיד בסנדלים ישנים, קצת שלומפר אבל מעל לשפם יכולת לראות את העיניים, עיני תכלת עם הבעה של טוב לב והמון אמפטיה.

היה ביגאל לא רק רצון לתמוך אלא גם יכולת לבצע. בשנים שאראלה הפכה לאמנית יגאל תמיד היה לצידה, כשהוא מקבל על עצמו את הסבלות והשינוע אבל בעיקר מפזר מחמאות.

אבל מה שממש עשה עלי רושם בל ימחה היה הטיפול ביתום של משפחת גוריון. שוב התעלית על עצמך, עשית וניסית הכל וממש הכל להחזיר את הבחור למוטב.

בשיחה האחרונה שלנו שבוע לפני מותך ספרת לי שהרמת ידיים ולי היה ברור שאם אתה לא הצלחת, אף אחד כבר לא יצליח.

לפני 5 שנים חגגנו את חג - 80 לגבע. יחד אתך הרמנו את יום הבנים, זה היה יום שבו נאספנו כל בני גבע וחניכיה, מאז יסוד בית-הספר בגבע.

בפגישה הראשונה בינינו רציתי לבדוק אם יש צורך ביום כזה.

מה אתה מדבר, אמרת לי, אתה לא יכול להבין מה הקשר שיש לבני גבע למקום ואפילו אלה שעזבו כבר לפני שנים.

ואכן היה יום מוצלח ובקבלת-שבת שנערכה בחדר האוכל לפי המסורת של גבע ברך יגאל את הבאים בחום רב. כבר מהתחלה ידעתי  שיחד עם יגאל זו ערובה להצלחה.

בשנתיים האחרונות חלה הרעה במצב בריאותו, היה לי קשה לראותו מתייסר, אבל הוא הבטיח לנו שהוא יצא מזה וימשיך הלאה.

כנראה שגם אופטימיסט כמו יגאל לא יכול היה להתגבר על המחלה שאחזה בו השנה והוא ממש נשרף.

ינעמו לך רגבי אדמתך.

דנדי