פרידה גוריון
נולדה ברוסיה 27.11.1902
עלתה לארץ
נטמנה בגבע 8.06.1983
כ"ז סיוון תשמ"ג
פרידה מפרידה
(דברים שנאמרו על קברה)
״העבודה היא כל חיינו מכל צרה תצילנו״, אם לא אעבוד - אמות. כך אמרה פרידה וכך היה. יחסה לעבודה כאל עבודת קודש. בבית התינוקות - ככוהנת במקדש, על פיה יישק דבר. העבודה נעשית בידיה בקלות, ממש מתנגנת, זריזה, קלה. עוד זכורות לי תנועותיה בעבודה, היתה מתישבת ישיבה שפופה, כבדואית ומסדרת את הבגדים בארונות הנמוכים. או כיצד היתה מתופפת ביד אחת במכסה הסיר ושרה, נכון ומדויק כשהיתה מאכילה את הקטנים. ואיך אפשר לא לאכול אצל פרידה?
מסירות ללא גבול; לאמהות היה אמון מלא בה, אפילו אם חלקו עליה. בימים ההם הרבה כוחות פיזיים וכוחות נפש היו נחוצים, ואת כל שהיה לה הקדישה לעבודה, כל עבודה. אף פעם אינה מרושלת, תמיד נקיה ומסודרת. תמיד לבושה בפשטות. מסתפקת במועט.
גם בקיפוליה להתחרות בה - לא ניתן. בזמן העבודה אין עוסקים ואין מדברים על דברים אחרים.
כל חייה - יום עבודתה מתחיל לפני עלות השחר, קיץ וחורף. פוסעת בשביל - עבודה, חדר משפחה וספריה. על ספר לא וויתרה. זהו סדר יומה, בהתמדה שאין כמותה שנים על שנים.
לפני כמה שבועות, כשמלאו לה 80, עליתי לברכה ובהזדמנות זו זמרתי כמה ענפים שהפריעו למעבר. בקשתי מטאטא והיא כדרכה, לא נתנה לי בשום אופן. ״מה פתאום צריך לעשות בשבילי?״ דוגמא אישית שאי אפשר לשכוח אותה.
כולנו נפרדים ממך פרידה, משפחתך הגדולה והמסורה, דורות שגידלת, אמהות וכל החברים בקבוצה.
יהי זכרך ברוך.
נירה רז
פרידה
כתב נחשון
קרוב לששים שנים מאז הגיעה פרידה ארצה מקמנץ שברוסיה. עם בואה ארצה נכנסה למשק הפועלות של חנה מייזל בתל-אביב ומשם הופנתה לקב' קסטינה, היא קב' באר-טוביה. קבוצה קטנה בקצה אזור ההתישבות היהודית (דרומה ממנה רק רוחמה). קבוצה של כ-15 חברים. מיד עם בואה נכנסה למטבח לעבודה.
נערה יפה, חרוצה, מתיחסת בכובד ראש לתפקיד שהוטל עליה. כזאת היתה מראשית דרכה בעבודה ובחברה. ראשית-דרך שהמשיכה בה עד סוף ימיה. עם התפרק קבוצת באר-טוביה ב-1924, נחוגו ארבע חתונות לפני התפזר החברים, כל אחד לדרך שבחר בה.
על פרידה גוריון
כתב שמוליק
לאחרונה ראיתי את פרידה גוריון בחדר האוכל החדש ביום רביעי. היא הגיעה מהקיפוליה בלוית רינה פ. עייפה, יגעה ותשושה. ישבה לשולחן, גמרה ארוחתה ופנתה ללכת לחדרה לנוח. רינה בקשה ללוותה אך פרידה סרבה וכה אמרה: ״אין דבר אגיע לחדרי בכוחות עצמי. לא נעים להראות נתמכת״. רינה לא וויתרה, ליוותה אותה עד חדרה, הפעילה את המזגן והשכיבה אותה במיטתה, ממנה לא קמה עוד, עד שנלקחה לביה״ח ביום ששי.
בערבו של אותו יום החזירה את נשמתה לבוראה.
בכך תמו 80 שנות חייה של פרידה, ששים שנה מהן חיתה ופעלה אתנו בגבע. בכרוניקה יבשה זו מקופלת וגלומה פרשת חיים עתירי מעש. בבואנו כאן והיום להתיחד עם זכרה של פרידה, רצוי וראוי ואף מאלף לנסות לשחזר ולו במעט, פרקים מחייה ומעשיה בגבע משך שנות דור. שכך מעטים הם ומתמעטים אלה החיים עמנו היום, שזוכרים את פרידה במיטב שנותיה ובכל מלוא כושרה ואונה, ועוד פחות ופחות יודעים עליה אלה שזכו הם עצמם, לאחר גיחם מרחם לאויר העולם הקר ורב הסכנות, לטיפולה המסור והרצוף בבית התינוקות, מידיה של פרידה (כפי שקראו לה אז - ״הקטנה״) עד הגיעם לגנון.