הנצחה בקבוצת גבע

הבלתי נכנע

כתב חיים

״אל תיכנע!״ — הזהיר אותי גוריון בהיפגשנו בחצר, כשאני סוחב בקושי את הרגלים  מחמת התקפת אישיאס, ימים ספורים לפני אותו ערב מר ונמהר, כשהגורל הכניע אותו־עצמו, על אף מלחמתו בו במשך שנים.

ואמנם הוא נהג לא להיכנע במשך כל ימי חייו, מאז הכרתיו בארץ. בהיותו כמעט נער, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הוא עוזב את ביה״ס החקלאי בפתח־תקוה ועובר לקבוצת באר־טוביה. והנה ביום הראשון ל­עבודתו, מסרו לו זוג שוורים עם עגלה להובלת זבל לשדה. היתה זאת הפעם הראשונה בחייו לעבוד בשוורים, ורצה דווקא להספיק הרבה, וביום שרב דווקא, כפי שזה קורה בתחילת הקיץ, כשהגוף כולו נוטף זיעה מעורבת עם אבק של זבל ערבי ואין במה לנשום. הוא היה קרוב להתעלפות, אולם לא נרתע והחליט לגמור את היום עם החשיכה -- וניצח... מאותו יום לא נרתע משום עבודה ותהי גם הכי קשה.

ליום השלושים ליוסף

כתב ראובן

מתקרב יום השלושים למותו של יוסף ועדיין אינך מסכים למחשבה, שאמנם זה קרה. עם מותו של יוסף, נעקר נדבך מקבוצת גבע.

הכרתיו 42 שנים. זה היה בינואר 1914 בצאתי ברכבת מעיירתי לא״י. פגשתיו ברכבת אחרי כמה תחנות מעיירתי. הם היו 3 נערים בני 16, נמוכי־קומה, מפינסק. אני הייתי המבוגר ביניהם — בן 18 וגם בקומה יותר גבוה. ברכבת כרגיל נסעו עוד יהודים רבים ומתוך שיחות אתם שאלו אותנו: ״קינדער, וואוהין פאהרט איהר?״ (נערים, לאן אתם נוסעים ?). ענינו: ״לארץ־ישראל״. המשיכו לשאול: ״וואס וועט איהר דארטין טאהן אין דער וויסטע?״ (מה תעשו שם במדבר?). ענינו, שנהיה פועלים חקלאיים. על זה היהודים ענו בהלצה: ״מיט  די נעזער וועט איהר די ערד אקערן״ (באפכם תחרשו את האדמה!) לעגו לנו היהודים הללו. ומה שנראה אז — לפני יובל בקירוב — בעיני יהודי־הגולה כאשליית־נערים — קם לעינינו ויוסף נהיה אחד החקלאים הנאורים שבציבור הפועלים בארץ.

גוריון יקר,                                                       ירושלים, ט׳ בתמוז תשי״ב. 2.7.1952

...אני יודע שהמדינה, צבא ההגנה לישראל והחיילים המשוחררים לא ישכחו פעלך המבורך ורב־הכשרון בשיקום החיילים המשוחררים. לא רק רבבות החיילים שסודרו בעבודה, במשק, בחקלאות, בחרושת, בתחבורה, לא רק אלפי הנכים ומשפחות החללים אשר שוקמו והוחזרו לחיים פרו­דוקטיביים ועצמאיים יזכרו מה פעלת בשטח זה, אלא האומה כולה לא תשכח לעולם מפעל השיקום הענף והמוצלח, שבוצע על ידך ועל ידי עוזריך באופן הנותן כבוד למדינה הצעירה והמצערה.

ידעתי, קצת על קשיי עבודתך, על התביעות והתלונות המטרידות והבלתי צודקות של מרי־נפש וקצרי־רוח, המצוקה הכללית במדינה. וראיתי בסיפוק רב שאינך נרתע מכל קושי אובייקטיבי וסובייקטיבי, ומבצע ביד־ אמונה מפעל שיקום קונסטרוקטיבי לרבבות, שהיה נותן כבוד אף למדינות עשירות וותיקות, ושמדינת ישראל בוודאי רשאית להתגאות בו.

אין במדינתנו אותות כבוד ותארים — וטוב שאינם, ושכר מצווה הוא רק מצווה, כדברי חכמינו. אבל שכרך זה גדול ורב.

בהוקרה ובברכת חברים נאמנה

ד. בן־גוריון