ליום השלושים ליוסף
כתב ראובן
מתקרב יום השלושים למותו של יוסף ועדיין אינך מסכים למחשבה, שאמנם זה קרה. עם מותו של יוסף, נעקר נדבך מקבוצת גבע.
הכרתיו 42 שנים. זה היה בינואר 1914 בצאתי ברכבת מעיירתי לא״י. פגשתיו ברכבת אחרי כמה תחנות מעיירתי. הם היו 3 נערים בני 16, נמוכי־קומה, מפינסק. אני הייתי המבוגר ביניהם — בן 18 וגם בקומה יותר גבוה. ברכבת כרגיל נסעו עוד יהודים רבים ומתוך שיחות אתם שאלו אותנו: ״קינדער, וואוהין פאהרט איהר?״ (נערים, לאן אתם נוסעים ?). ענינו: ״לארץ־ישראל״. המשיכו לשאול: ״וואס וועט איהר דארטין טאהן אין דער וויסטע?״ (מה תעשו שם במדבר?). ענינו, שנהיה פועלים חקלאיים. על זה היהודים ענו בהלצה: ״מיט די נעזער וועט איהר די ערד אקערן״ (באפכם תחרשו את האדמה!) לעגו לנו היהודים הללו. ומה שנראה אז — לפני יובל בקירוב — בעיני יהודי־הגולה כאשליית־נערים — קם לעינינו ויוסף נהיה אחד החקלאים הנאורים שבציבור הפועלים בארץ.
לא פגשתיו כל שנות מלחמת־העולם הראשונה. אני הייתי בגליל והוא היה ביהודה. ורק עם כיבוש הארץ ע״י האנגלים — שמעתי שיוסף התנדב לגדוד העברי. נפגשנו שוב, רק עם בואו לגבע בתור חבר. זה היה בשנה השניה לעלייתנו על הקרקע. הישוב אז היה קטן. רק עשרות בודדות של חברים. מענפי המשק חוץ מהפלחה — היו רק התחלות של ענף הרפת, לול וגן ירק. חיפשנו והתעניינו מה לעשות במים. כמו״כ התחלנו להתעניין להכניס ענף גידול דבורים (לרגל זה שהיה לנו אז חבר, שלמד את המקצוע בחוץ־לארץ). יוסף היה ער לכל ענף קיים וגם לענף החדש שהוחלט להקימו.
זוכר אני את היום הזה כמו היום: באחד הימים של חודש שבט תרפ״ד, קיבלנו המלצה מחיים שטורמן ז״ל לאחד הערבים בכפר סמריה למכור לנו נחילי־דבורים. הכפר נמצא ע״י טירת־צבי של עכשיו בעמק בית־שאן. לפנות בוקר קמנו אני ויוסף, רתמנו לעגלה זוג פרדות ויצאנו לדרך. כביש טרם היה והבוץ היה עד הברכיים. בדרך נכנסנו לכפר שטה ושמה נתן לנו המוכתר מורה דרך. הדרך ארכה מאוד ובערך בשעות הצהריים, הגענו לכפר. בדרך פגשנו בהרבה שיירות של בדואים, שנדדו עם עדריהם צפונה. מורה־הדרך אמר לנו, שבזמן התורכים, גם ערבי פלח לא היה מעיז להגיע לסביבה הזאת וכל שכן — יהודים (בין הפלחים הערבים והבדואים — היו תמיד סכסוכים).
בכפר שהינו כמה שעות ועם שקיעת השמש העמסנו על העגלה כ־20 כדי דבורים ויצאנו חזרה הביתה. לגבע הגענו בערך בחצות הלילה. עד מהרה התאקלם יוסף במקום והתמצא בענייני הקבוצה והגוש. מילא תפקיד חשוב כב״כ הישוב בפני מוסדות ההסתדרות והמחלקה להתישבות של ההנה״צ. נפגשתי עם יוסף בכמה שטחי פעולה יחד ופעם אחת גם אחרי מחלה. זה היה ב־1930 בטבריה. הוא היה אחרי טיפוס ואני אחרי אישיאס. הוא הדריך אותי בהנהלת חשבונות. היינו יחד כמה שנים בהנהלת המשק. יוסף למד את המשק החקלאי על בוריו - להלכה ולמעשה. היה ער ופעיל בעניינים כלליים וענייני הקבוצה עד יומו האחרון. עוד השנה היה החבר הפעיל בהנהלת המשק. מילא תפקידים ציבוריים באמונה בהרבה ממוסדות ההסתדרות: חבר מרכז ״תנובה״, מנהל סניף ירושלים וחיפה, חבר הועד המפקח הארצי של קופ״ח, חבר מרכז איחוד הקבוצות והקיבוצים, שליח למגבית ההסתדרות לארה״ב. יוסף מילא גם תפקידים ציבוריים כלליים: היה פעיל ב״כופר הישוב״, מנהל שיקום החיילים אחרי מלחמת העולם השניה. עם קום המדינה — כיהן בתפקיד שיקום חיילי צה״ל, מנהל משרד הפיתוח: חבר מועצת הנפט וכו'. לא פעם ייצג את גבע, את הגוש או את מוסדות ההסתדרות בפני האנגלים (כי שלט בשפה האנגלית).
לפני מלחמת השחרור — צורף לועד הבטחון של הגוש (ואני אז בתפקיד של מזכיר הגוש). נסענו הרבה פעמים יחדיו בענייני הבטחון של הגוש למרכז ההגנה בת״א (בבית האדום של אז). כשהיינו מכתתים את רגלינו ממשרד למשרד ולפעמים צריך היה, לעלות במדרגות לקומה שניה ושלישית — היה יוסף עומד באמצע המדרגות ומחזיק ידו על לבו. אמרתי לו: — ״כשנגמור את מלחמת השחרור — נשתחרר מהפעולה הציבורית, שהיא הורסת את בריאות העוסקים בה!״ הוא כמעט והבטיח לי את זה. מאוד הצטערתי, כשעם גמר מלחמת השחרור — הוא נקרא ונענה לתפקיד של שיקום חיילי צה״ל המשוחררים.
הזכרתי לו את שיחתנו על המדרגות ועל זה יוסף ענה לי: ״החלטתי לחיות פחות ובלבד לחיות חיים מלאים — מאשר להאריך לחיות חיים מוגבלים״.
וכחתף בא המות.
יהי זכרו ברוך לעד בקרבנו.
ראובן