הנצחה בקבוצת גבע

יהודית גור־אריה

השבוע (י״ב באייר תשי״ב) מלאו עשר שנים לפטירתה ובקרוב עומד להופיע ספר מעזבונה הספרותי. בפתחו יבואו דברי ביוגרפיה להלן קטעים משולבים מדברי ידידותיה מנוער אלן כהן (באמסטרדם), גריט קונץ (כיום בארה״ב) ודודתה גרטס האודסמיט מאמסטרדם:

יהודית נולדה בהולנד בבית אמיד. האוירה בבית היתה ספוגת חיבה ודאגה, אולם שופעת איסורים והגבלות חמורים. כילדה היתה אינטליגנטית במידה יוצאת מהכלל ורגישה עד מאוד. מגיל צעיר אהבה מוסיקה וספרות. בזמן התבגרותה היתה בשלה להפליא וביחד עם זאת היתה סמל התמימות והרגישות, היתה ריאליסטית מאוד ובה בשעה לפרקים חיה בממלכת הדמיון. היא שנאה כל דבר שהיה בו מטעם הבורגנות והיתה לה רגישות מיוחדת ליופי ולטוהר. עם לבה החם, דמיונה הער ונדיבותה האימפולסיבית, היתה ניגוד גמור לסביבתה. היא היתה אש־להבה בחיוניותה. כושר קליטתה וה­יכולת להתרכז למשך זמן ממושך עד לאפיסת כוחות מוחלטת — היו מפתיעים.

היא הצטיינה בהבנת הזולת והרגשת השני — ביחוד לגבי ילדים, ולא היה דבר שנקרה בדרך חייה שלא השתלב במלואו לתוך הרגשתה ופעילותה. אמצעים למחצה לא היו קיימים בשבילה, ופשרות לא ידעה, אולם זה לא מנע ממנה עדינות וטקט בגישתה אל הילדים.

שנה לאחר מותה

באזכרה בקבוצת גבע ייחד החבר יעקב רז את דברו על יהודית — והקבוצה:

יהודית היתה בת לקבוצת דמויות נשים שנלוו לקבוצתנו בצורה זו או אחרת, ואשר בהיותן שונות זו מזו דבר אחד איחדן למשפחה אחת — הן חיו בתוכנו חיים קצרים, ובתקופה קצרה זו השאירו בנו את ההכרה הברורה, שאילו זכו וזכינו אנו כי תחיינה לאורך ימים היו מעשירות ללא ספק את חיי כולנו ואת חיי הקבוצה. עצם היותן בתוכנו היה מעלה את עניין החברה בחיינו - עניין אשר עתיד הקבוצה קשור קשר גורלי בפיתרונו.

ודאי לי שיהודית הייתה בעלת תכונות בלתי מצויות, או נכון יותר, תכונות היסוד שבה היו בעלות רמה וכוח בלתי מצויים. היו לה חיי רגש אינטנסיביים מאוד. זיקתה העמוקה למוסיקה, לאמנות גם עזבונה: צרור־שיריה והפרוזה, מעידים על זאת. ואף הרגשנו זאת יפה בכל מגע אתה, אולם בכ״ז התכונה הבולטת, והחזקה בה, הייתה קשורה במוח, בשכל. אילו צריך הייתי לתת בה סימן במלה אחת - הייתי אומר בלי פקפוק: החכמה.

משיריה האחרונים

לא אוכל עֲזוֹב...

הרי מאום לא נעשה עֲדֶן

איכה כרגע לעזוב אוּכָל?

איכה אוּכָל עזוב חיים בהם

כמעט אשר דבר עוד לא הֻתחל!

יש לי תפקיד ואיש אותו לא יקיים

אחרי לכתי, עת נר חיי יְכַל.

וילדי, איך ישרכו דרכם

ללא הדרכתי?

ואהובי, סַפֵּק צרכיו במִלוּאָם

יודעת רק אני.

מה צר העץ אשר פרח חִנָם

וזרע לא הביא.

אשה לארץ נחוצה

 לא עת הַפלֵג עתה!

הן באתי כאן להיות לחלוצה

וזאת ראשית דרכי היתה,

צעירה אני וחרוצה

ומחלתי אך הפסקה פורתא.

בראשונה עלי לראות לא בחזון

קורטוב מתקוותי המתגשם

עלי לרכוש שנית קצת און

לא רק לחלום – אלא הַגשֵם!

לא! לא אוכל הפסק מֵהִלָחֵם,

עלי לזכות בנצחון!

לא אעזוב עַמי ולא אֶתכֶם.

יהודית,  בית שי, 1942