יהודית גור־אריה
השבוע (י״ב באייר תשי״ב) מלאו עשר שנים לפטירתה ובקרוב עומד להופיע ספר מעזבונה הספרותי. בפתחו יבואו דברי ביוגרפיה להלן קטעים משולבים מדברי ידידותיה מנוער אלן כהן (באמסטרדם), גריט קונץ (כיום בארה״ב) ודודתה גרטס האודסמיט מאמסטרדם:
יהודית נולדה בהולנד בבית אמיד. האוירה בבית היתה ספוגת חיבה ודאגה, אולם שופעת איסורים והגבלות חמורים. כילדה היתה אינטליגנטית במידה יוצאת מהכלל ורגישה עד מאוד. מגיל צעיר אהבה מוסיקה וספרות. בזמן התבגרותה היתה בשלה להפליא וביחד עם זאת היתה סמל התמימות והרגישות, היתה ריאליסטית מאוד ובה בשעה לפרקים חיה בממלכת הדמיון. היא שנאה כל דבר שהיה בו מטעם הבורגנות והיתה לה רגישות מיוחדת ליופי ולטוהר. עם לבה החם, דמיונה הער ונדיבותה האימפולסיבית, היתה ניגוד גמור לסביבתה. היא היתה אש־להבה בחיוניותה. כושר קליטתה והיכולת להתרכז למשך זמן ממושך עד לאפיסת כוחות מוחלטת — היו מפתיעים.
היא הצטיינה בהבנת הזולת והרגשת השני — ביחוד לגבי ילדים, ולא היה דבר שנקרה בדרך חייה שלא השתלב במלואו לתוך הרגשתה ופעילותה. אמצעים למחצה לא היו קיימים בשבילה, ופשרות לא ידעה, אולם זה לא מנע ממנה עדינות וטקט בגישתה אל הילדים.
היה לה כשרון אמנותי בולט במוסיקה, מלאכת־יד והיתה קריינית בחסד. קהל רב של ילדים היה זורם אל בית העם באמסטרדם כדי להקשיב לסיפוריה. היא נמשכה לטיפול בילדים, וכדי למצוא מקצוע מתאים למשיכה זו קיבלה על עצמה משטר לימודי מעייף וממושך מאוד. היה לה תמיד גוף רגיש וסבלה מגיל צעיר מהתקפות חום ובודאי רק הודות לעוז רוחה ולכוח התמדתה הצליחה להתגבר על המחסור בשינה, על המתח הבלתי־ פוסק בעבודתה ובלימודיה, על חולשות הגוף ועל הסביבה הבלתי־סימפטית של מוסדות הילדים היהודיים (בתי היתומים וגבאיהם) שבהם היתה נאלצת לעבוד ולסבול כדי לסיים את הבחינות בטיפול בתינוקות וחינוך ילדים.
מגיל צעיר כתבה שירים, ואחד מהחשובים במשוררי הולנד שראה את יצירותיה, הילל אותם מאוד ועודדה להמשיך.
הולנד היתה והינה ארץ רוגעת על מי־מנוחות ולכן חרגה יהודית תמיד לצאת למסעות מעבר לגבולותיה. ואכן היא הירבתה לנסוע ועברה ארצות רבות ועד לרוסיה הגיעה. היא לא מצאה ענין ב״ציונות הסאלונית״ של יהודי הולנד, חיפשה משהו מרענן יותר בברית־המועצות — ולא מצאה, ומששמעה על ארץ־ישראל העובדת מצאה כאן משהו אשר דיבר אל לבה. היא עלתה לארץ בתרצ״ג. חייתה כמה חדשים בחיפה כדי ללמוד את השפה העברית. אח״כ עברה לתל־עדשים ומשם בתרצ״ז לגבע. ואכן בארץ־ישראל היא מצאה סביבה ואנשים כרוחה, שביניהם יכלה לחיות ולעבוד. הרגשנו זאת בפגשנו בה לאחר שנים מספר משבאה לחופשת הקיץ להולנד לבקר את הוריה. נראה היה כי בארץ־ישראל מצאה אושר ובטחון נפשי ובאו על סיפוקן משאלותיה וניתן לה לחיות כרצונה.