שנה לאחר מותה
באזכרה בקבוצת גבע ייחד החבר יעקב רז את דברו על יהודית — והקבוצה:
יהודית היתה בת לקבוצת דמויות נשים שנלוו לקבוצתנו בצורה זו או אחרת, ואשר בהיותן שונות זו מזו דבר אחד איחדן למשפחה אחת — הן חיו בתוכנו חיים קצרים, ובתקופה קצרה זו השאירו בנו את ההכרה הברורה, שאילו זכו וזכינו אנו כי תחיינה לאורך ימים היו מעשירות ללא ספק את חיי כולנו ואת חיי הקבוצה. עצם היותן בתוכנו היה מעלה את עניין החברה בחיינו - עניין אשר עתיד הקבוצה קשור קשר גורלי בפיתרונו.
ודאי לי שיהודית הייתה בעלת תכונות בלתי מצויות, או נכון יותר, תכונות היסוד שבה היו בעלות רמה וכוח בלתי מצויים. היו לה חיי רגש אינטנסיביים מאוד. זיקתה העמוקה למוסיקה, לאמנות גם עזבונה: צרור־שיריה והפרוזה, מעידים על זאת. ואף הרגשנו זאת יפה בכל מגע אתה, אולם בכ״ז התכונה הבולטת, והחזקה בה, הייתה קשורה במוח, בשכל. אילו צריך הייתי לתת בה סימן במלה אחת - הייתי אומר בלי פקפוק: החכמה.
היא ראתה את הדברים לעומקם בקשריהם האמיתיים, והייתה בה היכולת הטובה לנתח ולהוציא את המסקנה הנכונה, מבלי להיות מושפעת מהרגשות מקריות צדדיות. השכל שלט שלטון טוב על הרגש, חברים שנפגשו אתה -בשיחה אינטימית נדהמו מבהירות זו של שכלה ושיקוליה — ושכלה ושיקוליה היו מעשיים מאוד. ובמגע אתה חשת ברור שכוחות המעשה הגלומים בתכונתה, הם מורשת, מורשת משפחה. והיה מובן לי מקור כוח ההשתלטות על החיים, אשר ציין את משפחתה המצויה בעשירות של דורות. אולם המעשיות (מלה שיש בה ריח מיוחד, ואשר לא תמיד מציינת לשבח את נושאה) מצאה בה את ביטוייה החשוב, מצאה בה את תיקונה הטוב. תבונה זו — המעשיות הטובה, היא המפתח לכמה הופעות, אשר בגללן רכשה את אהדתנו.
יש אנשים בעלי חושים חזקים, נראה לי שהם חשים את הדברים מעבר לגבול הנראה לנו, ולהערכתם אני רוחש אמון מיוחד. את יהודית ראיתי כאחת מאלה. מבחינה זו היה חשוב לי יחסה של יהודית לקבוצה. היא העריכה את הקבוצה, את חיי השיתוף בעיקר בשל היסוד המבטיח את חיי האדם, אמנם לא רק מבחינה כלכלית אולם בעיקר מבחינה כלכלית מעשית. דווקא החוש הזה של איש המעשה הוא שהביא אותה להערכה מוחלטת של הקבוצה. אישורה החיובי, השתרשותה והתמסרותה ללא סייג לענייננו היה בשבילי אישור בעל חשיבות לערך מפעלנו.
יהודית באה אלינו מעולם רחוק, ממעמד שונה והרגלי חיים אחרים, חניכת סביבה מתבוללת, ספוגת תרבות זרה, עשירה, והיא ידעה להתגבר, ונראה לנו כאילו בקלות, על כל המחיצות. יודעים אנו כמה קשה עלינו הריסת מחיצות ואף קלות יותר וכמה נאבק כל אחד מאתנו על אלה. אלה היחידים המתגברים, ויהודית בתוכם, מראים לנו מה הדרך בה יכה אדם שורשים, מה הדרך בה קונה אדם את ביתו. היא ניגשה אלינו ואל מפעלנו ישר, בלי התחכמות יתירה, בהבנת ערכו המעשי של ענייננו, ובהבנת חולשות האדם באשר הוא אדם. היא נתנה את עצמה בלי הסתייגות. היא הביאה עמה מעולמה עושר של תרבות וידיעות, והיא נתנה את עצמה במלא יכולתה. במרץ וכישרון רב ובעמל העתיקה, התאימה והעניקה מהשפע שבה גם לילדים בכותלי ביה״ס וגם למבוגרים. אנו שחיינו בקרבתה, חיינו בהרגשת פליאה, כיצד עמלה ע״י נתינה שקודה, מסורה ומפוקחת להכות שורשים, לעשות לה כאן בית בתוכנו.
השתרשותה, הרצון להשתרשות, התבטא באופן כל כך נוגע אל הלב גם בדאגתה הרבה שילדיה אחריה לא ינתקו מביתם שיעדה להם. בחוליה, ביסוריה הרבים, דאגה היא כדרכה בכוח רב ובמעשיות מדוקדקת לפרטיה, מתוך ידיעת חיים מפוקחת, להבטיח לפרטי החוקיות שלא יוכלו קרוביה, באם ירצו, לקחת את ילדיה מהקבוצה עד התבגרותם המוחלטת. דאגה שהדבר הזה אשר הגורל מנע בעדה יכון לילדיה אחריה.
ועוד גם זאת: משנה ערך לכל אלה כשנזכור שיהודית באה אלינו כבר בחוליה, בתחילת חוליה, וכל חייה אתנו היו בחוליה. גם בטוב לאדם לא תמיד יוכל להראות את עצמו מתוך גלוי תכונותיו הטובות, הנתונות בו ומכל שכן בחוליו. הנה היא הייתה דוגמה למופת, כיצד יגבר אדם על עצמו גם במצבים הנואשים ביותר.
כבר מההתחלה, עם בואה, סבלה מחולשה גופנית. הרופאים לא עמדו על המצב הנכון, ונטו לייחס את הדברים לקושי הסתגלות לתנאי החיים. טבעי שהיו לוחשים: ״בת עשירים מתפנקת״. בעינה הפקוחה ובשכלה המעשי הבחינה בזאת, אולם לא התרעמה, להפך, בהזדמנויות גם הביעה הבנה רבה ליחס זה של הבריות: ״אני יודעת שאין זה נכון, אולם מובן לי מאד יחסם של הבריות. הם צודקים, הם אינם יכולים אחרת״. היא הבינה וקיבלה, וזה לא השפיע על יחסה היא לא לאנשים ולא לעניין. ואין זה מהגילויים קלי הערך.
זכרה של יהודית, זכר דרכה בחיים, בחיינו אנו, מעלה, מעודד, והשמירה על זכרה הוא רכוש נפשי יקר לכולנו.
יעקב