הנצחה בקבוצת גבע

ישראל גור אריה

כתב חיים רוזן

ישראל הגיע ארצה לפני מלחמת העולם הראשונה כילד, יחד עם כל המשפחה, השתקעה בפתח תקוה.

עם התבגרו נמשך להוראה ואחרי שסיים את הסמינר למורים יצא להשתלמות בחו״ל. בחזרו לארץ, אחרי מספר שנים, לא הלך להוראה בעיר. הוא נמשך לכפר ושאף לקשר את ההוראה עם חיי החקלאות. על קשר זה שמר עד סוף ימיו.

כך הגיע לתל־עדשים בשנים הראשונות להתישבות בעמק. אולם, כנראה שלא הסתפק בחיי חקלאות בכפר בלבד, הוא שאף לחיי שיתוף ושוויון שבקבוצה והציע את עצמו לגבע כשהוא בעל משפחה ואב לשני תינוקות. היה זה בזמן מאו­רעות תרצ״ו. ישראל שימש אז כמפקד המקום בתל־עדשים ולא בנקל ניתן לו להשתחרר מתפקידו, כי לא נמצא לו מחליף.

שנותיו הראשונות בפעולת החינוך הקבוצתי לא היו קלות. הן כללו מלבד הוראה גם טיפול בחברת הילדים ובעבודתם. ומה גם שחיי הקבוצה היו חדשים בשבילו. אולם ישראל חתר ומצא דרך להתגבר על כל הקשיים. הוא היה מבלה בין הילדים את רוב שעות היממה. את היום פתחו בהתעמלות בוקר. עם הילדים אכל ארוחת בוקר לפני הלימודים וארוחת צהרים בתומם. אחרי מנוחה קצרה היה יוצא יחד איתם לעבור בגן הירק ואחרי ארוחת הערב היו מתקיימות שיחות החברה.

רק בתקופה מאוחרת יותר קיבל על עצמו חבר מיוחד את העבודה עם הילדים וישראל השתחרר מתפקיד זה. אבל השיחות בערבים לא פסקו עד שבגרו המחזורים הראשונים, ויכלו להמשיך בכוחות־עצמם בהנהלת חברת הילדים, אולם גם אז נעזרו בהדרכתו של ישראל.

כך עבד עד שנקרא ע״י משרד החינוך לפקח על בתי הספר החקלאיים בארץ.

הזדמן לי לעבוד זמן מה במחיצתו בחברת הילדים. היתה זאת אחת התקופות הנעימות והמעניינות בחיי, שהיו מלאי סיפוק מההישגים של הילדים בחברה ובעבודה כתוצאה מה­חינוך שקיבלו על ידי ישראל במשך השנים. כך הגענו הודות לו לדור המשך שעליו גאוותנו.

הוא התכונן להמשיך עוד שנים בתפקידו החשוב האחרון. אולם אחרת רצה הגורל, והוציא את נשמתו בנשיקה.

חבל על דאבדין ואינן משתכחין.

חיים ר.

לזכרו של ישראל

כתב נחמן

לראשוני ילדיה של גבע היתה הופעתו של ישראל בבית הספר מעין ראשית מגע עם העולם הגדול. אתו ובאמצעותו הכרנו את הסגל המיוחד של ראשוני המתחנכים בבית המדרש למורים בירושלים — ילין, זוטא, דינור ואחרים.

איתו ובאמצעותו — הכרנו ראשית היכרות את פלאי העולם האירופי, של מרכזי מדע ודעת של תרבות ומחקר. אתו ובאמצעותו קם לנו המגע הראשון עם תנועת הנוער העובד, נפתח החלון אל מה שמחוצה לקבוצה, לבית, לפינה המרוחקת והמסוגרת.

עיקר מפעלו של ישראל בגבע היה הקמת חברת הילדים. מתמיה ומפליא הדבר, כיצד אדם שלא חי קודם לכן בקבוצה חש והבין מה צריך להיות הכלי העיקרי לחינוך הילדים להמשכיות מעשי אבותיהם. הקמת מסגרת המתנהלת במידה רבה ע״י הילדים עצמם, המטפלת ברבים מתחומי חייו של הילד כפרט ושל החברה כולה, משרישה הרגלי חיים, מטפחת מסורת־יחסים ומקנה תכונות של איש קבוצה בעתיד, היודע להישמע להכרעה, ויודע להכריע, ולחיות כחבר בחברה שאותה הוא בונה ואיתה הוא נבנה. סביב מסכת זו של עצמאות חברת הילדים ותחומי התערבותם של הבוגרים, נתגלעו לא פעם ניגודים וסיבוכים, אשר בסבלנות אין קץ היה ישראל מתגבר עליהם ומוביל את הספינה קדימה.

הולך תמים

כתבה מתילדה

״הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת״ זו היתה דרכו של ישראל ז״ל בחייו. תמיד הלך כאילו בשולי דרכים ולא רדף אחרי הכבוד. ביושר ובנאמנות התמסר לתפקידו כמחנך וכמורה וראה את עבודתו כיעודו בחיים. בבית הוריו היה הצעיר במשפחה ולמרות זה היה הוא המשענת למשפחה כולה.

ישראל הגיע אלינו לפני כשלוש עשרות שנים עם רעייתו (ילידת הולנד) ושני ילדיו הקטנים — בן ובת. אהבה והרמו­ניה שררו במשפחה זו. היא היתה מורה למלאכת יד ברוכת כשרון והוא היה מחנך בבית ספרנו בגבע.

משפחתו

ולאלה בינינו ״אשר לא ידעו את יוסף״ אוסיף ולו גם שורות אחדות על משפחתו. זה מצטרף לדמות.

משפחתו — יוצאי רוסיה. אביו רוקח מדופלם ואיש מת­קדם בדיעותיו. בעקבות אסון מוות במשפחה, כנראה, חל בו משבר רוחני וקיבל על עצמו אורח חיים מסורתי־דתי מובהק, לכל פרטיו. את דעותיו לא כפה על זולתו, אף לא בחוג משפחתו, פרט לכשרות. אולם הוא עצמו היה אדוק מצוות ואף בצורת הלבוש.

לפתח־תקוה הגיעה המשפחה ב־1913 וישראל אז בן שבע. האב היה הרוקח של המושבה. נוסף לכך למד מלאכת־מוהל והשתדל לקיים מצווה זאת בכל מאודו. ביחוד היה עוקב אחרי משפחות אשר חשש שלא ידקדקו בהכנסת הבן הנולד בבריתו של אברהם.